צריך להזיז את יום השואה
הורי הם שני שורדי שואה שאיבדו את בנם, אחי, במלחמת יום כיפור. מדי שנה בשבוע ימי הזיכרון התערבבו שני האסונות לשואה אחת גדולה. יש לזה פתרון
(צילום: AFP)
אמי נלקחה לאושוויץ-בירקנאו באביב 1944 וזמן קצר לאחר מכן הופרדה מאמה שבאותו יום נשלחה לתאי הגזים. אבי גויס בכפייה, שנים קודם לכן, לצבא ההונגרי. הוא עבר תלאות וסבל רב, ובין השאר חווה שם את מות אחיו הבכור. בשובו גילה שאמו ואחיו הצעיר הושמדו אף הם באושוויץ. במשך שנים יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה יום אבל במשפחתנו הקטנה. אנו הילדים ידענו שבאותו יום עלינו לשנות ממנהגנו. פסענו בבית על קצות האצבעות, הנמכנו קולותינו, השתדלנו לרצות את אימא שמדי פעם פלטה יבבות כאב ודמעות.
כך היה עד מלחמת יום הכיפורים שבה נפל אחי הצעיר. היחיד. שואה חדשה נפלה על הוריי ועליי. המושג "תקומה" קיבל משמעות אירונית-טרגית. לא עוד שני ימי זיכרון נפרדים. השניים התמזגו ליום אבל אחד נורא. נפלו עלינו שבעה ימים ארוכים של אבל בלתי פוסק. "הימים הנוראים" שלנו. פער הזמן בין שני ימי הזיכרון הפך למלאכותי. שתי השואות התערבבו זו בזו והפכו לשואה אחת גדולה.
בימים אלה שבין ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות מתנהל בליץ תקשורתי. כל המדיה עסוקה באופן טבעי באירועי השואה, מצב שורדי השואה, הדורות אחריהם, מלחמות ישראל, הנופלים, המשפחות השכולות, דמע, דם. שבעה ימים שבהם משפחות רבות עומדות שבעה, מתקשות לתפקד, לא מסוגלות להתנתק. בכיים של הוריי על בני משפחותיהם שנספו בשואה מתערבב בבכיים על נפילת בנם הצעיר. הכול מקשה אחת.
כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. פחות משבוע אחריו, ערב ג' באייר, מתקיימים טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כ"ז בניסן נקבע על ידי גורמים ביישוב היהודי בארץ עוד בתקופת המנדט לאחר שהתבררה תמונת האסון הגדול וסמיכות המועד התאימה למועד פרוץ מרד גטו ורשה. היה בכך משום הדגשת האתוס הנבנה של היהודי הלוחם. המועד גם הסתדר עם הסיסמה הציונית "משואה לתקומה", והתחזק לאחר קום המדינה במעבר ליום העצמאות, המחדד את החיבור בין האסון להתחדשות הלאומית.
הסמיכות בין שני הימים מלווה אותנו 70 שנה. בין שני ימי הזיכרון התפתחה סימביוזה שהפכה לאבן יסוד באתוס הגבורה היהודית. עם זאת, לא הייתה חשיבה על משמעות הסמיכות הזו, ובפרט על השפעתה על שורדי השואה, ילדיהם ונכדיהם, שהגורל הפך אותם גם למשפחות שכולות.
בנובמבר 2005 התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה לקבוע יום זיכרון בינלאומי לשואה ב-27 בינואר, שבו שוחרר אושוויץ. מאז מציין העולם יום זיכרון לשואה באותו יום. למעשה, נולד יום זיכרון נוסף, פחות משלושה חודשים לפני יום הזיכרון בישראל. פועל יוצא מכך הוא שישראל מציינת את השואה פעמיים בשנה באופן רשמי. ושוב, אני ורבים מבני דורי מוצאים עצמנו ביום אבל נוסף.
אני מציע להעביר את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ממועדו המסורתי ל-27 בינואר. הפרדה מוחלטת כזו תביא לביטול הסמיכות ליום הזיכרון, שגורמת לבלבול ומחטיאה את המטרה. ציון השואה ב-27 בינואר, יחד עם רוב העולם, יעצים את זכרה ולקחיה, יגדיל את מרכזיותה לא רק בהיסטוריה של העם היהודי אלא כתופעה אוניברסלית נוראה. הכאה על חטא של אומות העולם. כך גם תוסר ממשפחות רבות האבן הכבדה של שבעה ימי אבל.
זכר נספי השואה לא ייפגע. אדרבא, אם נציין אותו בנפרד הוא אפילו יתעצם. כל מה שצריך הוא לשנות בחוק את התאריך.
עו"ד צביקה ניר הוא יו"ר אגודת הסופרים העבריים
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד צביקה ניר
דורון לצטר
מומלצים
