אברהם חלבי ז"ל: בר המצווה לאח הקטן

"למדתי ממנו מה היא מנהיגות. איך להוביל ולא להיות מובל, וגם על ערך הרעות שהוא הקפיד עליו. אני זוכר שחברים שלו היו שרים לו: 'אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאבי חלבי בתוכו', המילים מעידות בעצמן על האיש שהוא היה".

עבור יעקב חלבי, הזיכרון האחרון מאחיו הגדול אברהם ז"ל מגלם בעצם את כל אישיותו. על אף שהיה חייל קרבי, הוא דאג לארגן בעצמו לאחיו את מסיבת בר המצווה. "זה היה בתקופה עמוסה של מבצעים מדי יום בלבנון", נזכר יעקב. "בכל זאת, לאבי היה חשוב לדאוג לכל הפרטים בבר מצווה שלי: לאולם, לקייטרינג, שהכול יתקתק".

אברהם חלבי ז"ל (בחולצה לבנה, יושב בצד ימין) בבר המצווה של אחיו

בחור צנוע היה אברהם (אבי) חלבי, יליד חיפה 1959. בנעוריו היה פעיל בתנועת "בני עקיבא" והרבה לטייל, בעיקר ביערות הכרמל. במעשיו שלוו בענווה מתמדת, הצליח לסחוף אחריו את בני גילו לטיולים ברחבי הארץ, ולמסיבות בתנועת הנוער. בספטמבר 1977, כשהתגייס לצה"ל, אותר כצוער לקורס הטיס אבל ביקש לשרת יחד עם חבריו בנח"ל המונצח, ובקשתו התקבלה. הוא עבר בשנת 1978 קורס חובשים קרביים וקורס צניחה בהצלחה מרובה.

"בשיחה האחרונה שלי איתו, אבי עבר השתלמות בבית החולים רמב"ם", מספרת אחותו, חיה חלבי-ישראלי. באותה שיחה ביקש חלבי מאחותו להפסיק לעשן, לאור מה שחווה בבית החולים. "הוא אמר לי, 'את לא מבינה כמה נזק העישון גורם לריאות ולבריאות'. אני זוכרת שישבנו ישיבה מזרחית והוא תיאר לי את כל מה שראה לפרטי פרטים. האופן שבו הוא שיתף אותי היה מאוד חזק, ובאותו רגע הפסקתי לעשן".

ב-7 באפריל 1980, באישון לילה, חדרו חמישה מחבלים דרך גדר המערכת לקיבוץ משגב עם. בניסיון להשתלט על בית הילדים שבו שהו פעוטות ותינוקות, הם נתקלו בהתנגדותו של מזכיר הקיבוץ שמואל שני ורצחו אותו. במשך תשע שעות לקחו המחבלים כבני ערובה שבעה ילדים ועוד בן קיבוץ. כוח מיוחד של צה"ל הגיע למקום, והחל בפעולות חילוץ תוך משא ומתן עם המחבלים.

בפעולה נועזת ותחת חילופי אש כבדים, חולצו הילדים, מלבד אייל גלוסקא, פעוט בן שנתיים שנרצח. חלבי סייע לחלץ את הילדים וטיפל בהם תחת אש. על פועלו בתקרית הקשה שיבח אותו מפקדו. "אבי לא נתבקש להיכנס לבית הילדים אבל כוח פנימי דחף אותו להציל ולעזור לפעוטות הרכים", מספרת חיה. "לאבי הייתה היכולת לראות בכל המובנים את האחר ולעזור לו. עבורי הוא התגלמות האח הטוב. החכם, המגבש, המרגיע, העוזר והתומך בכל אחד מבני המשפחה. אני מרגישה גאווה אמיתית להזכיר אותו בכל הזדמנות ועל המזל שזכיתי להיות אחותו של אבי. הוא השאיר לי צוואה - להחזיר אהבה לילדים. אבי נהרג ולא זכה להביא ילדים, ואני מרגישה שליחות לעבוד עם ילדים ולהמשיך את דרכו".

ב9 במאי 1980 הוצב אבי עם יחידתו במשימת אבטחה בעיר חברון. בדרכם לשם התהפכה המשאית הצבאית שבה נסעו והוא נהרג. "אבי אחי ז"ל היה דמות מאוד דומיננטית בחיי עד שנהרג", מספר אחיו יעקב. "כיוון שאבינו היה עצמאי ועבד מאוד קשה, כל יום מהשעה שלוש בבוקר עד שעות הערב אבי היה דואג לי". ורחל בן, אחותו, מוסיפה: "אבי, אח אהוב ומקור לגאווה משפחתית. היינו קשורים וחברים טובים. בטחתי בו, סמכתי עליו והתייעצתי איתו. אני זוכרת שבביקור האחרון שלו נחשפתי לשנינותו, לטוב ליבו, לחוכמתו ולרגישותו המופלאה. שיתפתי אותו אז בחיי החדשים כאישה נשואה, והוא בדרכו השלווה והרגועה תמך בי ועודד אותי. הכל בהומור ובחיוך, אשר מלווים אותי תמיד".