שרלס (שלום) אוחיון ז"ל: ההבטחה ודרגות הסמל

שרלס (שלום) אוחיון נולד במרוקו למאיר ורחל ב-6 באפריל 1940, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1956. נעים הליכות וצנוע, התנדב שלום באגודה למלחמה בסרטן ושימש דוגמה אישית לבני גילו. בלימודים התחבר בעיקר למקצועות התנ"ך, תולדות ישראל והשפה העברית. בפברואר 1968 התגייס לצה"ל והוצב בחיל השריון.

באופן רשמי החלה מלחמת ההתשה במרץ 1969, אך מיד עם שוך הקרבות במלחמת ששת הימים החלו הפרות חוזרת ונשנות של הפסקת האש בגבול שבין מצרים לישראל, במטרה להסיג את ישראל מהשטח הכבוש בסיני.

שרלס אוחיון ז"ל

המלחמה הייתה שונה באופייה מיתר מלחמת ישראל, בעיקר בשל העובדה שהייתה סטטית. אוחיון שירת באותה העת בחצי האי סיני. ביקורו האחרון בבית, מסמל את גאוות היחידה והנאמנות שהייתה לו. "הזיכרון האחרון שלי ממנו, הוא המפגש האחרון שלנו", אומרת רחל אוחיון, אימו. "הוא ניגש אליי ושאל אותי אם אני יכולה לתפור לו את דרגות הסמל שקיבל".

אוחיון תכנן לנסוע לסוף שבוע בירושלים ולבקר חברים ומשפחה, וביקש להשוויץ בדרגות. "היה לו מאוד חשוב להופיע בלבוש מסודר ויפה. הוא היה נער טוב, היה לו לב טוב. מיד אמרתי לו שאין שום בעיה, אתפור לו את הדרגות בשמחה. הוצאתי את מכונת התפירה, תפרתי לו את דרגות הסמל והבאתי לו קצת כסף לנסיעה והוא אמר לי, 'אימא, תודה, אל תדאגי – יום אחד אני אחזיר לך את כל הכסף שהבאת לי'", משחזרת אימו את המפגש האחרון. "הצעתי לו לבקר את המשפחה של אימי שמתגוררת בירושלים. ידעתי ששם יקבלו אותו יפה. כשהוא חזר אמר לי 'אימא, צדקת. המשפחה באמת קיבלה אותי יפה שם'".

ב-7 באפריל 1970, תשעה חודשים בלבד לפני סיום השירות שלו, נהרג הסמל אוחיון מהפגזה מצרית באזור תעלת סואץ, בעת שסייע לחלץ טנק. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בבאר שבע. "שלום לא היה אמור להיות חלק מחוליית ההצלה אבל הוא החליט להתנדב, ואמר: 'אני עושה את זה, אני מציל אותם'", מספרת אימו. "בדיוק כשהם הגיעו ליעד הייתה הפצצה נוספת והוא נפגע. ניסו להציל אותו, אך לא היה מה לעשות. אני זוכרת את קצין העיר עומד ליד הדלת ושואל אותי 'איך קוראים לבן שלך'. ואז הוא אמר לי ששלום נהרג. פרצתי בבכי והתחלתי לצעוק. רק לפני רגע ראיתי אותו, רק לפני רגע תפרתי לו את הדרגה החדשה".