טל נחמן ז"ל: החיוך, הקריצה והחיבוק

"הוא הכי אהב לחיות", סיפרו הוריו של טל נחמן לנשיא המדינה דאז, שמעון פרס, כשבא לנחם אותם בימי השבעה על נפילת בנם ושאל אותם מה אהב החייל עם החיוך האייקוני והקריצה שהפכה לסימן היכר, לעשות ביום-יום. "זו לא רק אבידה גדולה לכם, זו אבדה גדולה לעם", אמר להם. "אדם צעיר, נדיר. נפלא. בימים שיש כל כך הרבה ציניות והרבה סקפטיות".

החיוך הכובש של טל, בנם הצעיר של סימה ונסי נחמן, והקריצה שהתווספה לה עם השנים היא התמונה שנותרה בזיכרון של משפחת נחמן. "בארבע השנים האחרונות, מתרוצצות במוחי המון מחשבות וזיכרונות עליו. מרגע הלידה ועד היום הארור ההוא שבו נגדעו חייו לפתע", אומרת סימה. "היום הזה השאיר את כולנו עם לב שבור, געגועים אינסופיים והמון זיכרונות".

טל נחמן ז"ל

טל נחמן ז"ל נולד במאי 1992, ומאז לא הפסיק לחייך. הוא התחנך בבית הספר "עין הקורא" בראשון לציון, ובלט בתחומי המוזיקה והכדורסל. בגיל נעורים עבר עם משפחתו לנס ציונה, שם היה תלמיד מצטיין במגמת הפיזיקה והמחשבים. "הדבק של החבורה", כינו אותו חבריו. הגשר ביניהם. כשהגיעה השעה, החליט נחמן מתוך אידיאולוגיה, ערכיות ואהבת העם לשרת ביחידה קרבית. בנובמבר 2010 התגייס לחיל האיסוף הקרבי, המשיך לקורס מ"כים ואחר כך יצא לקורס קצינים. הוא שימש מפקד מחלקת טירונים וקצין מצטיין סגל בענף ההכשרה. בהמשך מונה לפקד על המחלקה הרכובה בגדוד 414.

בסופי שבוע, הקצין החרוץ לא נח יותר מדי. לוח הזמנים שלו היה צפוף ומלא בחברים, טיולים וספורט. "כל פעם שהיית מגיע הביתה, היה לך לו"ז עמוס ביותר", ספדה לו אימו. "בקיץ, היית נוהג לנסוע לים עם חברים, אוכל מלבי בדרך לחוף פלמחים ונוסע לשחק כדורגל עם חבריך. היית גם מספיק לתור את הארץ, חוזר הביתה ושומע מוזיקה ושר בקולי קולות תוך שאתה מדקלם את המילים. תמיד התפלאתי מהיכולת הזאת, איך ידעת את כל המילים של כל השירים?"

טל נחמן ז"ל במהלך שירותו הצבאי

ב4 בפברואר 2014, בפעילות מבצעית סמוך לנחל עוז בגזרת עזה, נהרג טל בשוגג מירי של חייל גבעתי, בדיוק ביום האחרון לתפקיד, לפני שאמור היה לעבור לתפקיד מ"פ אימונים. התחקיר שבוצע לאחר התקרית הקשה חשף ליקויים קשים בהתנהלות הכוחות והמפקדים בשטח. עוד בטרם נפילתו הומלץ טל נחמן על ידי מפקדיו כמועמד לקבלת תעודת המצטיין של אלוף פיקוד דרום ביום העצמאות, ובמקומו קיבלה את התעודה משפחתו בטקס מרגש.

לדברי אימו, מנהג אחד הקפיד נחמן לשמר בכל ביקוריו בבית: "קבלת השבת, כשכל המשפחה יושבת סביב השולחן. האהבה שלו לקידוש בשישי, לתענוגות הבישול של אימא, ולזמן המשפחתי הייחודי. מאז, כל שבת אני מדליקה נרות עם דמעות בעיניים וחושבת עליו, כמו שהוא תמיד חשב על כולנו. אני נזכרת שהייתי שואלת אותו על המצב הביטחוני, והוא היה אומר: 'אימא אל תדאגי, תסמכי עליי', תוך כדי קריצה והחיוך הכל כך אופייני".

עשרה ימים לפני שנהרג הגיע טל לסוף שבוע אחרון בבית הוריו, "מלא אנרגיות ושמח", מתארת אימו. "הוא חייך אליי וישר ניגש לחבק אותי חיבוק חזק, מלא באהבה. החיבוק שתמיד נסך בי תחושת ביטחון. בזמן שהסירים התבשלו, הוא ניגש לשניצלים שכבר טוגנו ואמר: 'אני כל כך אוהב את הריח הזה של האוכל בבית'. גם בזמן הארוחה הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. חברים מהצבא ומהבית רצו לדעת מה התוכניות שלו בערב, אבל הוא קודם כל הרים טלפונים לדרוש בשלום חייליו. כזה היה - דואג, אכפתי, מנהיג ומוביל".