"הייתי אוכלת שוקולד, שהרגיע ועשה לי טוב. ומיד רע"

כל המקרים הבאים (השמות בדויים) מבוססים על סיפורים של אנשים הסובלים מעודף משקל (BMI גבוה מ-25), השמנה (BMI גבוה מ-30), או השמנת יתר (BMI גבוה מ-40), שהגיעו אלי לטיפול נפשי. חלקם הגדול הגיעו אחרי המון ניסיונות לרדת במשקל בדרכים שונות (חלקן גם משונות). כולם הבינו כי כנראה שבבסיס הקשיים שהתבטאו בגוף ובמשקל קיים היבט רגשי שטרם הואר.

כולם הגיעו לטיפול בחשש גדול - לחשוף, להיחשף, לגעת במה שמוסתר, מוחבא תחת הרבה שכבות. מכולם נדרש אומץ גדול כדי להתגבר על הבושה (שהיא לכשעצמה חוויה מרכזית בעודף משקל) כדי להתבונן פנימה. חלקם הגיעו תוך כדי הטיפול להחלטה שאין ברצונם לשנות את המשקל - אלא ללמוד להתמודד ולחיות איתו ועם התכנים הרגשיים שתחתיו. לחלקם הטיפול עזר בתהליך התזונתי ובירידה במשקל, או במציאת אורח חיים שפוי, מווסת ובריא. הקושי מול הגוף, התסכול הגדול ממנו, הוא לא "בררן" ומאפיין נשים וגברים בכל גיל (כפי שניתן לראות בדוגמאות השונות). אף פעם, ממש אף פעם, לא מאוחר מכדי לעשות שינוי.

*BMI = Body Mass Index , מדד מסת הגוף הבודק יחס בין משקל הגוף לגובה.

היבט רגשי שטרם הואר. השמנת יתר(צילום: shutterstock)

אמירה (בת 30)

"כשהייתי אי שם בבית ספר יסודי, עשו עליי חרם. אף אחד לא דיבר איתי. הייתי מתחבאת, ובסתר אוכלת שוקולד, שהרגיע ועשה לי טוב. ומייד רע. כי ידעתי שאסור, שזה לא בסדר".

בטיפול דיברנו על גלי האשמה שהציפו אותה ולא השאירו מקום לטעם המתוק של השוקולד שסיימה "מהר מהר, לפני שמישהו יגלה". מתחת לאשמה, שהתעוררה באופן מיידי בעבר, וליוותה אותה מאז בכל פעם שאכלה שוקולד, או כל דבר אחר שהיה בבחינת "אסור", שכנה בקרקעית נפשה של אמירה חוויית בדידות איומה. חוויה של ילדה מוחרמת, במקרה שלה - בלי קשר למשקל.

קראו גם:

מושיק גלאמין: "אני נלחם בהפרעות אכילה כל חיי"

אכילה רגשית: יש דרך לשלוט בה

אז עוד הייתה, כדבריה, "סתם ילדה בממדים רגילים". היא לא הרשתה לעצמה לשתף בחוויות הללו אף אחד, כך שנשארה בודדה בכל מקום. האוכל הפך לחבר מנחם, וכאמור, אחרי הנחמה שלו הגיעה במהרה ה"סטירה" שנתן לה.

הטיפול היווה מקום שבו כבר לא הייתה בודדה. קולה נשמע, כל-כולה נשמעה. הבדידות שרוככה אפשרה לנו לראות איך הדינמיקה של נחמה-סטירה הופיעה במקומות נוספים בחייה, טרום העיסוק באוכל, ומשוחזרת גם בהווה, דרך האוכל ובדרכים אחרות. היכולת ליצור רצף, לקשר, לחבר ולעשות סדר, הם חלק ממה שקורה בטיפול ומשקיט את הנפש (ואת הגוף).  

דינה (בת 67)

"מילדות רציתי להיות מדענית. ההורים שלי חשבו שאישה צריכה להתחתן ולא ללכת לאקדמיה. האקדמיה הייתה מבחינתם מקום שאליו בורחות אלה שלא מצליחות להשיג חיתון. אז לא למדתי ולא נהייתי מדענית. בניתי בית ומשפחה. הם כולם יקרים לי מאוד, אבל כל השנים הייתי עבורם ולא עבור עצמי. לא מימשתי את החלום ואת עצמי. רק האוכל היה תמיד משהו שהיה שלי. שם הייתי נותנת לעצמי, מפנקת את עצמי".

דינה הבינה שהאוכל הפך להיות מקדש קטן שבו היא מתייחדת עם עצמה, מעניקה לעצמה ומרגישה שמתמלאת. ההתמלאות הקונקרטית (של הקיבה, הגוף ומשם למשקל) נתנה אשליה של התמלאות מסוג אחר - זו שהייתה חסרה לה. כשהדברים הוצפו, ניתן היה להפריד ולהבחין בין מה שהיה סבוך ומבולבל - ההתמלאות הפיזית והרגשית.

האוכל היה כאשליה של התמלאות(צילום: shutterstock)

ליאור (בת 29)

"הלעיסה עצמה, היא סוג של רעש לבן בשבילי - כשאני שומעת את האוכל נלעס לי בתוך הפה, כאילו נמחקות לי המחשבות האחרות".

יחד, ניסינו להקשיב לאותן "מחשבות אחרות" שליאור ניסתה בכל כוחה להימנע מלשמוע. נתנו להן מקום, מרחב. כשמילים תופסות את המרחב - הגוף לא צריך. הצורך של ליאור במסך עשן שיימסך ויסיח מהרגשות המורכבים הלך ופחת, והיא הייתה צריכה ללעוס פחות ופחות. הירידה במשקל לא איחרה לבוא.

אלעד (בן 39)

"הרצון הזה לאכול הכל מהכל, לאכול עוד ועוד ולא לפספס כלום. ככה הגעתי ל-130 ק״ג. גם כששמתי "טבעת", הרצון הזה לא נרגע. כבר לא יכולתי לאכול את אותן הכמויות, אבל רציתי. הפתרון שמצאתי היה פשוט: לאכול עד קצה גבול הטבעת - ולהקיא. אני זוכר שבחתונה שהוזמנתי אליה מצאתי את עצמי מקיא באדנית בגן האירועים. נגעלתי מעצמי ונבהלתי. אני לא מוכן להיות כזה".

אלעד שיתף בחוויה שלו את עצמו כגרגרן, חמדן, לא מסתפק במה שיש, מתעקש על עוד ועוד - ולא רק באוכל. שורשי החוויות הללו היו נעוצים אי שם בילדותו המוקדמתף שבמהלכה כנראה לא סופקו לו צרכים רגשיים בסיסיים כמו חום, הכלה, הרגעה - שמסייעים לאדם בבניית יכולת ויסות פנימית. כעת היה עליו ללמוד מחדש מיומנויות ויסות עצמי בסיסיות, המתבססות על ההווה, שכן המטרה בטיפול היא לא למצוא את האשמים מהעבר, אלא להבין איך ממה ניתן לבנות ולהתפתח היום.

אורית (בת 55)

״יש משהו שיילך איתי עד הקבר. סוד שלא שיתפתי ולא אשתף אף אחד, גם לא אותך, עד שאמות".

עודף המשקל והעיסוק באמצעותו בגוף, בעיקר ברצון לשנות ולתקן אותו, היה כנראה הביטוי בפועל של הסוד. עד היום אין לי מושג מה היה הסוד שנשאה עמה אורית, כיבדתי לחלוטין את רצונה להשאירו לעצמה (היו לי כל מיני השערות, אבל אין לדעת אם יש להן בסיס, וזה גם לא משנה). זה לא הפריע לעבודה הטיפולית - הבנת הקשר בין ה"סוד" לבין הגוף שמדבר אותו. עודף המשקל עבורה היה מעין גבול, חיץ, חומת הגנה מפני הסביבה שנחוותה כפוגענית.

חוויית בדידות איומה. ילדות עם עודף משקל(צילום: shutterstock)

אורנית (בת 37)

"אני רוצה זוגיות אבל כבר מתרגלת ללבד שלי. וגם אם ארצה מישהו - מה הסיכוי שהוא ירצה אותי בחזרה כשאני נראית ככה? שלא לדבר על זה שבגלל שלא הייתה לי עד היום זוגיות - אני גם בעיכוב בכל מה שקשור לסקס. העיכוב הזה מייצר פחד ומרחיק אותי עוד יותר".

עודף המשקל, שנחווה בעיניה כבעיה בפני עצמה, ייצר עוד ועוד מוקשים בחייה של אורנית. הימנעות ממפגש עם גברים הייתה רק חלק מרשימת הימנעויות שהלכה וגדלה עם השנים. ההימנעות כואבת וגובה מחיר כבד. הימנעות, במקרים רבים, מובילה בסופו של יום לכמיהה גדולה יותר למושא שנמנעים ממנו ולצריכתו המוגזמת והלא נשלטת.

השיחות אפשרו לאורנית להתבונן על תמונת חייה כמורכבת, מכמה זוויות. מתוך התמונה הרחבה והאינטגרטיבית ששורטטה אט-אט, אורנית הצליחה לעשות בחירות חדשות ונכונות לה בחייה, ועם הזמן גם הקימה משפחה משלה.

נטע (בת 25)

"לא משנה לאיזה רופא אני הולכת - תמיד יש להם מה להגיד על המשקל שלי, למרות שכל הבדיקות שלי תקינות לגמרי. תמיד איכשהו זה נגמר בזה שהם אומרים שאני חייבת לרדת במשקל. אפילו כאב בכתף מישהו מהם קישר למשקל שלי ואמר שזה יכול לעבור אם ארד במשקל".

נטע הגיעה להבנה שאינה רוצה לרדת במשקל. "המחיר שאני משלמת גבוה מדי. הייתי שם והייתי חצי מתה, ואני רוצה לחיות, ולחיות טוב". היא עסקה במקומות השונים בעצמה שהייתה רוצה ללמוד להשלים איתם, לקבל בעצמה. הניסיון לרדת במשקל היה עבורה סוג של ניסיון "לתקן" בגוף את מה שהרגישה ש"מקולקל" בנפש.

כשהחליטה שהיא מוכנה לגעת באותם חלקים שחוותה כ"מקולקלים" - תכונות, חשקים, העדפות, ניתן היה להבינם ולעשות איתם את מה שמתארת התפילה המפורסמת: "תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל בין השניים".

אורן (בן 32)

"כילד, כשכולם בצופים היו משחקים את המשחקים האלה של הילדים, שצריך לעשות "שק-קמח" לאחרים - הייתי נשאר בצד. לא רציתי שמישהו יצטרך להרים אותי ולא יצליח או שיגיד שאני כבד, או חס וחלילה ייפול בגללי. גם כשהיה צריך לרוץ הייתי נשאר בצד. לא יכולתי לרוץ מהר כמו כולם כי הייתי כבד".

ההשמנה של אורן, שהחלה בגיל צעיר, הייתה כנראה ניסיון לא מודע לבטא מצוקה, סימן אזהרה פיזי, מוחשי, שהיה קשה לפספס, זאת בהיעדר היכולת לבטא אותה באופן מילולי וישיר. לפעמים הגורם לסבל הוא ידוע וברור למי שחווה אותו, אך לפעמים גם האדם עצמו אינו מצליח לנסח אותו לעצמו במילים.

סביבתו של אורן אכן לא פיספסה את השינויים במשקל ועשתה כל שביכולתה לסייע לו עם ההשמנה (דיאטות למיניהן בתצורות שונות), אך בכך התייחסה לסימפטום החיצוני ולא למחולל הפנימי. אורן נשאר לשאת על עצמו את המשקל הכבד: של המצוקה הלא מדוברת, של גופו ושל ההשלכות החברתיות של ההשמנה.

בטיפול גיששנו אחר פשר המצוקה שביטא דרך הגוף, ניסינו לראות מבעד לגוף. חלק מהדברים התבהרו, חלקם לא, אבל אורן הצליח הצליח לנוע קדימה מחוויית הבושה והדחייה שליוו אותו כצל.

האוכל כאשליה של התמלאות(צילום: shutterstock)

מיכל (בת 43)

"ההורים שלי היו הרבה מחוץ לבית. נשארנו עם בייביסיטר ועם 'אוכל בייביסיטר': פיצה-פיתה, ביסקוויטים עם שוקולד, מלא ממתקים".

האוכל היה הפיצוי של הילדים על היעדרם של הוריהם, והיה הופך את ההישארות עם הבייביסיטר ל'לא נוראית כל כך'. שם האוכל התחיל להוות נחמה. וכך, לאורך שנים, מיכל הייתה פונה אליו כדי להתנחם, להירגע, להפחית את הכאב שהיה כרוך במרחק מההורים. מיכל, כבר אימא בעצמה בעת הפנייה לטיפול, הגיעה כדי למצוא את האיזון הנכון באימהות שלה לילדיה בכלל ובהקשר לאוכל ואכילה בפרט. "אני שם, אז הם לא צריכים ממתקים, אבל אני יודעת שזו בעיה. לילד יכול להתחשק ממתק בלי קשר לאמא שלו, נכון?".

נכון.

הילה (בת 20)

"התעללתי בגוף שלי. כולי סימני מתיחה. עליתי, ירדתי, עליתי עוד יותר, ירדתי בטירוף. הגוף שלי מבולבל ולא יודע מה קורה לו. שקי עור תלויים, צלוליט, סימנים שלא ייעלמו - הם משהו שאני מתמודדת איתו על בסיס יום יומי".

בניגוד להפרעות אכילה אחרות (כמו אנורקסיה, בולימיה ואכילה זללנית), השמנה אינה מוגדרת כהפרעה נפשית. התסכול הגדול של הילה מהשמנה התגלגל לכדי הפרעת אכילה ממשית וסוערת, שכללה צמצום משמעותי באוכל, ספורט אובססיבי, בולמוסים והקאות. כשהגיעה לטיפול, התחייב בראש ובראשונה ייצובה הסימפטומטי. בהמשך לכך, אפשר היה להגיע לתשתית הרגשית שעליה "התיישבה" הפרעת האכילה וההשמנה הקיצונית שקדמה לה.

חשוב לזכור - אנשים קיימים במגוון צבעים, גבהים ומידות. יש וצריך להיות מקום לכולם. בחברה שלנו, המעודדת, שלא לומר רודפת, אחרי אידיאל יופי מסוים של רזון - רבים מאלה שאינם עונים עליו עלולים למצוא עצמם מתוסכלים, מתביישים, מופלים לרעה ואף נרדפים.

הסיבות לעודף משקל כזה או אחר אצל רבים אינו נפשי, אלא פיזיולוגי (גנטיקה, חילוף חומרים, פעילות הורמונלית וכו'). למרות כל המקרים המתוארים כאן, ישנם הרבה אנשים במשקל גבוה  שהם בריאים, מסופקים ומאושרים. טוב שכך וכן יירבו. חוויית חוסר השליטה שחווה אדם שההתמודדות עם המשקל (הגבוה, ובאותה מידה הנמוך) מהווה עבורו זירת איגרוף, מרגישה אין-סופית.

אפשר ורצוי להחזיר את השליטה על החיים, ללמוד להפריד בין רגש לגוף, ולחבר ביניהם כשצריך, ללמוד לא להתנהל על פי תכתיבים חיצוניים או פנימיים מופרכים, להילחם באי-הנחת עד "שיבוא שלום עלינו".

קרן בלומנטל יניר היא פסיכותרפיסטית מומחית בטיפול בהפרעות אכילה,  אכילה רגשית והשמנה

האם חשבון האינסטגרם שלכם יכול להצביע על כך שאתם חווים דיכאון? צפו: