לכודים בבונקר: "ישבנו שפופים בתוך שלוליות דם"
מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את יעקב אדוט וחבריו בסיירת אגוז. ארבעה ימים הם התחבאו בבונקר ליד קוניטרה ברמת הגולן, חוששים שחיילי קומנדו סוריים יגלו אותם. "ההורים שלנו קיבלו הודעה שאנחנו נעדרים, כמעט ישבו עלינו שבעה"
45 שנים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, ויעקב אדוט עדיין מתרגש עד דמעות כשהוא נזכר בקרבות הקשים שחווה במהלך המלחמה. יחד עם בתו נחל, הוא משחזר את ההישרדות שלו בבונקר ליד קוניטרה והקרבות שבהם איבד שלושה מחבריו.
עוד שחזור קרב: עם הנכדה בגבעת התחמושת
"בערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר, יצאנו למארב. הכל היה שגרתי, לא הרגשנו שום דבר", מספר יעקב אדוט, ששירת בסיירת אגוז במלחמת יום הכיפורים. "בשעה 5:00 בבוקר חזרנו לבסיס, אכלנו ונחנו. היינו 20 חיילים שישבו באיזור קוניטרה ברמת הגולן. יום למחרת, בזמן שעמדנו ברחבת המסדרים, ראינו שלושה מטוסים חולפים מעלינו ומפילים פצצות על ההר. היינו בשוק, הבנו שמתחילה מלחמה.
"לא ידענו מה לעשות. רצנו בין טיפות של גשם, אבל זה לא גשם, אלה פגזים", משחזר יעקב. "רצנו מהר והצלחנו להגיע לאחת התעלות ומשם נכנסנו לבונקר. כשנכנסנו הבנו שחסרים לנו ארבעה חברים, בלי לחשוב פעמיים תפסתי את אחד הלוחמים ויצאנו לחפש אותם. מצאנו שניים מהם שותתי דם כ-20 מטרים מאיתנו וסחבנו אותם לבונקר. לאחר מכן התפצלנו והתחלנו לחפש את שני הנעדרים הנוספים. מאחורי תלולית מצאתי את מתי הטבח, הוא לא זז. ראיתי שבחולצה שלו יש חור והבנתי שהוא חטף רסיס ישר בלב. העמסתי אותו על הכתפיים ורצתי איתו בחזרה לבונקר".
אדוט מספר על המציאות הקשה בבונקר. "ישבנו שפופים בתוך שלוליות דם, בינינו שמנו את ההרוגים ועליהם הנחנו את הפצועים. היה להם קר מכיוון שהם איבדו דם אז שמנו עליהם את החולצות והגופיות שלנו. לא היו לנו מים, אוכל או תחמושת. ידענו שהסורים תוקפים את רמת הגולן ולא ידענו אם יפנו אותנו".
כמה פעמים שמעו יעקב והלוחמים קולות של חיילי קומנדו סוריים מחוץ לבונקר, אך למזלם הם לא מצאו אותם. ביום השלישי של המלחמה ניסה יעקב יחד עם שאר מחלקתו לברוח מהבונקר. הם לקחו את הפצועים ואת ההרוגים והחלו לרוץ לעבר זחל"ם שהיה כמה מטרים מהם. "אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח הצלחנו להתניע את הזחל"ם". הם נסעו כמה מטרים אך לפתע המנוע כבה והם נאלצו לרוץ בחזרה לבונקר. "שמעתי פיצוץ ענק, הסתכלתי אחורה וראיתי שהזחל"ם מרוסק לחלוטין".
ביום הרביעי יעקב וחבריו החלו לשמוע שוב קולות של כלי רכב מחוץ לבונקר, אך הפעם היו אלה חיילי צה"ל שבאו לחפש אותם. "פתאום שמענו צעקות, 'יש פה חיילים?'. חשבנו שאלה חיילים של הקומנדו הסורי שמנסים לגרום לנו לצאת החוצה. חיכינו עם רימונים ביד ואמרנו שאם אלה חיילים סורים עדיף שנמות יחד איתם. כששמענו צעקות 'יש פה חבר'ה מסיירת אגוז'? ידענו שאלה כוחותינו".
יעקב ומחלקתו המשיכו להלחם לאורך כל מלחמת יום הכיפורים, אבל את הימים הארוכים בבונקר ליד קוניטרה הוא תמיד יזכור כימים הקשים ביותר של המלחמה. "ההורים שלנו קיבלו הודעה שאנחנו נעדרים, כמעט ישבו עלינו שבעה".
לפנייה לכתב/ת 
