ספורטאי ה-70 של "ידיעות אחרונות" ו-ynet: גל פרידמן
אין שני לו: גל פרידמן, ספורטאי ה־70 של "ידיעות אחרונות" הוא הישראלי של פעם, שמאמין בהגשמה עצמית, בעבודה קשה ובצניעות, בלי קשרים וללא יחסי ציבור
בניגוד לספרות, לתיאטרון, לזמר, לבישול, לפוליטיקה ולעוד כמה תחומים שנוגעים לטעמם האישי של הבוחרים – במאבק על תואר "ספורטאי ה־70 של מדינת ישראל" התוצאות מדברות ואין שום תחרות: גל פרידמן גלש לזהב באולימפיאדה (אתונה 2004), והפך לטוב בעולם בתחומו. שמונה שנים קודם לכן, באטלנטה, זכה גם במדליית ארד אולימפית – ועל זה בדיוק נאמר: אין שני לו.
מיהם הזוכים האחרים במדליות ה־70? את הכסף לוקח ללא מתחרים מיקי ברקוביץ', והארד שלי (במחילה מהבוחרים הצעירים) מוענק לאסתר רוט־שחמורוב. היו כמובן עוד ספורטאים בולטים, כמו הגולש שחר צוברי וחותר הקיאקים מיכאל קולגנוב שזכו במדליות אולימפיות, או ג'ודאים דוגמת אורי ששון, ירדן ג'רבי, אריק זאבי, יעל ארד ואורן סמדג'ה, אבל את ההישגים היפים הללו צריך לקחת בפרופורציות. אין מה להשוות בין הקושי להגיע לפודיום באתלטיקה, בשייט ובשחייה לעומת ענפים כמו ג'ודו, היאבקות וטקוונדו – שבהם מחולקות הרבה יותר מדליות לפי קבוצות משקל, ביום תחרויות אחד. בשייט אין משקלים ומתחרים במשך עשרה ימים.
פרידמן היה הגולש היחיד מבין כל יריביו באתונה שסיים את כל ימי השיוטים בעשירייה הראשונה. לפני מקצה הגמר בגלשנים מדגם מיסטרל הוא דורג במקום השני הכללי, אחרי הברזילאי ריקרדו סנטוס, כששני מתחריו המושבעים – האליל היווני ניקוס קקלמנאקיס שנדחף על ידי הקהל המקומי והבריטי ניק דמפסי – נושפים בעורפו. לאורך כל התחרות הקפיד הישראלי לא להנמיך ציפיות, להפך. גל הצהיר שבכוונתו להסתער על הזהב, ובשיוט הקובע ניצל את הרוח הבלתי יציבה באתר בגליפאדה ואת קור הרוח שלו כדי להוכיח שהוא באמת הגדול מכולם.
"הסיסמה שלי הייתה 'התקווה שווה זהב'", סיפר כשיצא מהמים. "אני שמח בשביל המדינה על מדליית הזהב הראשונה, זה מרגש. עבדתי קשה בשביל הרגע הזה. כל השיוט הייתי ממוקד. לפעמים עודף ביטחון נשמע שחצני אבל אני ממש לא כזה. יש לי הרבה ביטחון כי אני יודע מה אני שווה".
פרידמן היה שווה זהב, וסיסמתו, שהגיעה למיצוי סופי בנגינת ההמנון, הוכיחה עד כמה הוא עוף מוזר בשכונה המקומית. להמחשת העניין הזה דאגו שניים שמיהרו לראש הפודיום באתונה כדי לתפוס איתו תמונה – העסקן הבינלאומי אלכס גלעדי ושרת התרבות והספורט לימור לבנת (מי היה מאמין שעוד נתגעגע אליה). הזוכה המאושר נראה נבוך למדי. לפני האולימפיאדה הוא התבקש לשאת את הדגל בטקס הפתיחה, אבל אמר למארגנים: "חכו לתחרות, אולי אשא אותו בטקס הסיום". כך באמת היה.
הוא גם הוכתר כאלוף עולם ב־2002 ובילה לא אחת על דוכני המנצחים באליפויות עולם ואירופה. בדרכו לצמרת ליווה אותו בעיקר מאמנו גור שטיינברג, אף הוא דוגמה למקצוענות טהורה ללא קיצורי דרך – אלמנט שכל כך חסר בספורט הישראלי. "שיוט גאוני", כינה המאמן את תפקודו של חניכו ביום התחרויות האחרון באתונה. גם שטיינברג, מהנדס בהכשרתו, ניטרל את כל רעשי הרקע ולא נתן לאף עסקן להנדס אותו.
גל הוא הישראלי של פעם, שמאמין בהגשמה עצמית, בעבודה קשה ובצניעות, בלי קשרים וללא יחסי ציבור. לכן גם, בניגוד לכמה ספורטאי עבר אחרים, הוא לא תפס ג'וב באיגוד שלו או באחד ממרכזי הספורט, ולא נגרר לעסקנות בוועד האולימפי.
את פרידמן לא תשמעו מאדיר את הישגיו ולא תראו אותו בהשקות, במדורי רכילות ובתוכניות ראיונות שהופכות סלבס סוג ג' לגיבורי התקופה. כמה סמלי שהיום, בעידן הסלפי, מדליסט הזהב שלנו עוסק בצילומי טבע ומתפרנס כצלם באירועים של אזרחים מן השורה. אצלו הספורט הוא התרבות, וגלישה אינה גליצ'ים.
לפנייה לכתב/ת 
