מעמק החולה ועד עמק ססגון: היסטוריה של מאבקים ירוקים
הארגונים הירוקים יצאו ללא מעט מאבקים מאז קום המדינה ועד היום. סקירה של המאבקים הבולטים למען שמירת הטבע
לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, שחל השבוע, הכינה החברה להגנת הטבע מסמך מקיף שסקר קרוב ל-100 מאבקים סביבתיים שבהם השתתפה מאז שנות ה-50' של המאה הקודמת. בחרנו בחמישה מאבקים סביבתיים בולטים מכל אזור - צפון, מרכז, ירושלים ודרום. גם כיום מתנהלים בכל שטחי הארץ מאבקים סביבתיים, חלקם ציבוריים וחלקם טרם הגיעו לידיעת הציבור.
סמנכ"ל שמירת סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע ניר פפאי הסביר: "אנחנו עסוקים המון במאבקים, אבל צריך להסתכל אחורה ולראות מה השגנו עד היום. זה מאוד מעודד כשרואים את ההצלחות. פעמים רבות אנחנו מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אבל צריך לראות את היכולת של החברה ושל הציבור להשפיע על המקום שבו אנו חיים בו ולשנות מציאות. אני חושב שהשתכללנו ואנחנו עובדים בשיתופי פעולה עם ארגונים אחרים, עובדים חזק עם הציבור ולדעתי אנחנו מצליחים להשפיע. זאת למרות שהלחצים הסביבתיים רק הולכים ועולים. אם לא היינו מצליחים, היה לנו הרבה פחות ירוק והרבה יותר אזורים תעשייתיים במדינה והרבה יותר כבישים ותשתיות ופחות חולות ופחות חופים. יש במה להתגאות...".
צפון
הכרזת שמורת החולה: אגם החולה היה אגם מוקף ביצות בשטח של כ-60 קמ"ר בחלק הדרומי של עמק החולה. הוא היווה בית גידול ייחודי למינים רבים של צמחים ובעלי חיים. בתחילת שנות ה-50' הוחלט לייבש את שטחי האגם והביצות בסביבתו על מנת להדביר את המלריה ולהרחיב את שטחי החקלאות של הגליל העליון.
בתקופה זו החל מאבק ציבורי של פעילי סביבה בגיבוי מדעי של פרופ' היינריך מנדלסון ותלמידו אמוץ זהבי. על רקע המאבק של מנדלסון הוקמה החברה להגנת הטבע. מנדלסון וזהבי החליטו כי הדרך היחידה לשמור על הטבע היא באמצעות עוצמה ציבורית. בדצמבר 1953 נרשמה החברה להגנת הטבע כעמותה כחוק. המאבק לא הצליח למנוע את הייבוש, אך ב-1956 הוחלט להפוך חלק משטח האגפ המיובש לשמורת טבע בישראל. כך נולדה שמורת הטבע הראשונה בישראל.
ייעור הגלבוע: בשנת 1962 החלה הקרן הקיימת לישראל בייעור גדול של שטחים נרחבים בגלבוע. נציגי החברה להגנת הטבע דאז, התנגדו ליוזמת מחלקת היעור של הקק"ל ובקשו לקדם בשטח שמורה ובפרט לשמור על שטחי הגידול של אירוס הארגמן ושל חיטת הבר. נערך משא-ומתן בין נציגי החברה למחלקת הייעור של קק"ל והושג הסכם פשרה: החלק התחתון של הגלבוע יהיה שמורת טבע, החלק העליון ייוער, פרט לשטח מאזור הברקן ומערבו שיהיה שמורה, בזכות איריס הגלבוע וחיטת הבר.
פרוייקט האכלת העגורים: במהלך שנות התשעים, בעקבות שינויים בגידולים החקלאיים, עלה מספר העגורים הנודדים והחורפים בעמק החולה בצורה חדה. עשרות אלפי העגורים שנחתו בעמק ניזונו מהבוטנים שזרעו החקלאים ואף עברו לגידולים אחרים, דבר אשר פגע בחקלאי האזור שנלחמו וגרשו את העגורים. החל משנת 2000, ולאחר מחקר שנערך בשנים 1999-1996, החל בעמק החולה פרויקט האכלת העגורים, ששותפים לו חקלאי עמק החולה, קק"ל, החברה להגנת הטבע רשות הטבע והגנים. עשרות אלפי העגורים מהווים מוקד משיכה לתיירות בעמק החולה.
הכרזת פארק הכרמל כגן לאומי: בשנות ה-60' החלו להתפתח תוכניות לבניית מגורים בשטחים פרטיים (כ-2,800 דונם) שנרכשו בכרמל. החברה להגנת הטבע, בשיתוף רשות הטבע, רשות הגנים הלאומיים, המועצה האזורית חוף הכרמל וגופים נוספים, התנגדו לבנייה בקריאה לפצות את בעלי הקרקע הפרטית ולהכריז על הכרמל כפארק. בשנת 1971 הוכרז הכרמל (למעט שטחי הכפרים עוספיה ודלית אל כרמל וקיבוץ בית אורן) לגן לאומי עם שמורות טבע ששטחו 84,000 דונם (כ 75% משטח הכרמל).
מניעת הקמת כפר נופש הבונים: בשטח החוף קודמה תכנית להקמת כפר נופש, ביוזמת מושב הבונים והמועצה האזורית חוף כרמל. התכנית השתרעה על 1,142 דונם, וכללה מתחם מלונאי בן 500 חדרים, על שטח כ-200 דונם שמוקם על רכס הכורכר התיכון, המרזבה והחולות שבעורף החוף. עוד כללה התוכנית מתחם לנופש פעיל, כולל בריכות לאגמים (ואפילו לסקי!), חוף רחצה, דרכים וחניות וכן שמורת טבע הכוללת את השמורה הקיימת והשמורה המוצעת בתמ"א 13.
החברה להגנת הטבע התנגדה לתוכנית בשל הפגיעה החריפה בערכי הטבע וברצף השטחים הפתוחים. התוכנית נדחתה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בשנת 1997.
מרכז
מניעת הפרטת נמל יפו: בשנת 1993 החליטה הממשלה להפריט את נמל יפו ולהעבירו לבעלות פרטית. מנהל מקרקעי ישראל פעל לקידום תכנון מחדש של השטח הכולל מגורים, מלונאות ומסחר. החברה להגנת הטבע, יחד עם תושבי יפו ונוספים התנגדו לתכנית המקדמת מגורים ומסחר ובקשו לקדם את התיירות, למנוע בנייה לגובה, ולשמר את אופיו המיוחד של הנמל כאזור בעל צביון ים תיכוני מובהק.
בשנת 2005 אושרה החלפת קרקעות בין מנהל מקרקעי ישראל לעיריית תל-אביב שאפשרה קידום הפיתוח. אי לכך הורתה הוועדה לביקורת המדינה לממשלה לבטל את החלטתה להפרטת הנמל. המועצה לשימור אתרים עדיין פועלת במאבק לשימור בית המכס.
מניעת הקמת כפר נופש בחוף פלמחים: בשנת 2004 זכו יזמים במכרז של מינהל מקרקעי ישראל להקמת כפר נופש בחוף פלמחים. הם שילמו כ-8 מיליון שקל על הקרקע. בשנת 2008 החל מאבק של ארגוני הסביבה כנגד המיזם, בשל ייחודו של חוף פלמחים כחוף הטבעי האחרון ללא עורף בנוי, בין כלל החופים שבין צפון תל אביב לאשדוד.
ב-2014, ביטלה הוועדה המחוזית מחוז מרכז את התוכנית להקמת כפר הנופש, ולאור החלטת הממשלה, החליטה לקדם תוכנית חלופית לשטח זה בייעוד גן לאומי במקום כפר הנופש. היזמים עתרו לבית המשפט שדחה ב 2015 את עתירתם וקיבל את טענת המדינה והגופים הירוקים. בינואר 2016 השר להגנת הסביבה דאז, אבי גבאי, ושר האוצר, משה כחלון, הגיעו לסיכום משותף שרשות הטבע והגנים, תכריז על חוף פלמחים כגן לאומי ותיתן פיצוי כספי לוועדה המקומית. התוכנית אושרה, אך הפארק טרם הוכרז.
שמירה על חולות חולון: על שטח של כ-4,000 דונמים היו אמורים להיבנות בחולות חולון 13,700 יחידות דיור, קריית ספורט, רובע עירוני חדש ומבני ציבור. החולות הם משאב טבע נדיר ברמה ארצית ומקומית ומעבר להיותם בית גידול ייחודי, שבו גבול תפוצה צפוני למינים מסוימים ממוצא מדברי וגבול תפוצה דרומי למינים אחרים מוצא צפוני, הם משמשים את הציבור הרחב למטרות טיול, בילוי, פנאי ונופש בחיק הטבע.
החברה להגנת הטבע, התנגדה לתוכנית המקורית, לא כנגד הבנייה, אלא מתוך רצון לתכנן את השטח בצורה יעילה יותר, ללא בתים צמודי קרקע, ולהגדיל את השטח המיועד ל"ליבה טבעית" של חולות. החברה הגישה חוות דעת אקולוגית שהצביעה על הצורך לשמר כ-800 דונם של חולות לצורך תפקוד מערכת אקולוגית בריאה. ועדת ההתנגדויות של מחוז תל אביב החליטה לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע. לאחר שסיירה בשטח, קבעה ועדת המשנה להתנגדויות מספר שינויים בתוכנית, שבין היתר מצמצמים את שטחי הבינוי, ללא הורדת מספר יחידות הדיור, ומאפשרים את הגדלת פארק החולות.
שמורת האירוסים בנתניה: בשנת 1994 אישרה הועדה המקומית לתכנון ובנייה של נתניה את תוכנית "עיר ימים - נתניה", לבניית שיכוני מגורים ומלונות על גבי שטח של 1,700 דונם בדרום העיר. בשטח זה ריכוז ייחודי של אירוס הארגמן ותוכניות הבנייה איימו על בית הגידול הייחודי, כשתוכנן להשאיר שטח של כמה עשרות דונם בלבד לטובת שמורת הטבע.
בשנת 2001 פסק בית המשפט העליון שתוכנית "עיר ימים" אינה תקפה, בשל כשלים באישור התכנית ובשל פגיעה באינטרס הציבורי, והוציא צווי ביניים כנגד היתרי הבניה. ב-2003 נחתם הסכם פשרה בין הרצל קרן, תושב העיר שהוביל את המאבק המשפטי, לבין חלק מהיזמים שבו נקבע כי הבנייה תבוטל בכ-600 דונם שיהיו חלק מהשמורה. ההסכם קיבל תוקף משפטי ובזכותו צומצם שטח התוכנית ל 1,140 דונם תוך שמירה על כ-600 דונם לטובת שמורת הטבע של אירוס הארגמן.
מניעת קיטוע מרחב הפולג ע"י כבישים 551 ו- 20: מרחב פארק הפולג משתרע ממרגלות הרי השומרון במזרח ועד הים במערב, בין רעננה-כפר סבא בדרום לנתניה בצפון. מרחב ייחודי זה מתפקד כריאה הירוקה המרכזית של אזור השרון, על שטחים פתוחים אלו איימו כבישים 551 וכביש 20 לבתר את השטח למקטעים, לצמצם את הכמות השטחים הפתוחים ולפגוע ברציפותם. המאבק בכבישים בפולג ובפרט בכביש 551 ובכביש 20 לווה בפעילויות משפטיות ובאירועים ציבוריים שנועדו להעלאת המודעות לחשיבותו של המרחב.
ב-2010 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה להסיט את תוואי כביש 551, מעט דרומה, ובכך נמנעה הפגיעה הסביבתית והנופית שהייתה נגרמת למרחב פארק הפולג, אם היה נשאר תוואי הכביש המקורי. כביש 20 הוסט מערבה והוצמד לכביש 2. בחברה להגנת הטבע אמרו כי למרבה הצער משרד התחבורה לא קיבל את החלופה וב-2014 החל המשרד לקדם שוב את התוכנית המקורית.
ירושלים
שמירה על עמק הצבאים: עמק הצבאים הינו עמק פתוח בירושלים ששוכן בין שכונת הקטמונים לכביש בגין. עמק זה הפך בשנות ה-90 למוקד מחלוקת כאשר הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים יזמו תוכנית פיתוח בעמק הכוללת 1,400 יחידות דיור, משרדים, מתחמי היי-טק, מוסדות ציבור ומכללה. מול היוזמות התיצבו תושבי השכונות הסובבות ואירגונים שונים שהתנגדו לתוכנית וחברו להקמת 'ועד הפעולה להצלת עמק הצבאים'.
ב-2012 קבע בית המשפט סופית כי על הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים להתפנות מהמקום והכריז על המקום כריאה ירוקה של העיר ירושלים. בשנת 2013 העמק נסגר למבקרים ובוצעו בו עבודות להקמת הפארק (גידור על מנת להגן על הצבאים מפני כלבים משוחררים, חניה, מבנה כניסה, מערכת המים הכוללת ארבע בריכות ואגם קטן המושך מגוון עופות מים נודדים). במרץ 2015 הסתיים שלב א' של הפיתוח והעמק נפתח לקהל הרחב.
ביטול תוכנית ספדי לבנייה בהרי ירושלים: תוכנית ספדי הייתה חלק מתפיסת פיתוח לעיר ירושלים, לפיה מכלול השטחים הפתוחים של הרי יהודה הם מאגר של שטחים "פנויים" ומתחמים פוטנציאליים לבנייה, ומענה לכאורה, לצרכי העיר. הכל התחיל כשהוקמה בשנת 1986 ועדת קוברסקי והגישה ב-1992 דו"ח ובו המלצה לסיפוח 14,500 דונם ממערב לירושלים לעיר שבהם התחילו יוזמות ספורדיות שהולידו את התכנית הכוללת של ספדי. התוכנית כללה עשרות אלפי יחידות דיור על רכסי ההרים ממערב לירושלים. החברה להגנת הטבע התנגדה לתוכנית בשל התפיסה שיש צורך להשקיע בחיזוק ליבה של ירושלים ובמיצוי עתודות הבניה העירוניות, ומתוך חשש כי תכנית ספדי תביא להרס הטבע ול"ייבוש ירושלים" בשל בריחת תושבים.
לאחר דיונים ועתירות רבות, בפברואר 2007, בוטלה תכנית ספדי על-ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה בזכות מאבק ארוך ועיקש של קהילת החברה להגנת הטבע בירושלים וסביבתה, קואליציית הארגונים לשימור הרי ירושלים ועשרות אלפי תושבי ישראל. ב-2014 החלו לצוץ מחדש תכניות שונות המאיימות על הרי ירושלים ושוב נמצאת החברה להגנת הטבע במאבק, יחד עם שותפים נוספים, בברית לחיזוק ירושלים.
מניעת תוכנית להפקת נפט מפצלי השמן בחבל עדולם: פצלי שמן הם סלעי משקע עשירים בחומר אורגני. בשנת 2008 קבלה חברת IEI רישיון מהמפקח על המכרות במשרד התשתיות, לחפש נפט בשטח של 238 אלף דונם בשפלת יהדה ובאזור עדולם. ב 2013 הגישה IEI בקשה למשרד הפנים לבצע פיילוט להפקת נפט בשטח של כ -14 דונם, בשיטה ניסיונית של חימום שכבת פצלי השמן, הנמצאת בתת הקרקע.
החברה להגנת הטבע התנגדה לקידומו של הפיילוט של מיזם פצלי השמן בשל היותו מקור אנרגיה נחות ומזהם, ובפרט בשל בהיעדרה של מדיניות אנרגיה לאומית כוללת. בספטמבר 2014, לאחר מאבק של מספר שנים, בהובלת תושבים מקומיים, ארגוני הסביבה והמועצות האזוריות, ובתום דיון של כמה שעות, החליטה הועדה המחוזית ירושלים לדחות את התכנית להפקת נפט מפצלי שמן בשפלת יהודה.
מניעת הקמת מגדל תצפית בארמון הנציב: בשנת 2000 הוגשה תוכנית שיזמה עיריית ירושלים להקמה של מגדל תצפית תיירותי ("מגדל סלע") בטיילת על רכס ארמון הנציב. המגדל המתוכנן היה מיועד להתנשא לגובה 137 מטר (ועל הגג אנטנות שגובהן עוד 25 מטר) ולכלול מרפסת תצפית, מסעדה, ושימושים מסחריים.
החברה להגנת הטבע התנגדה לתכנית בשל הפגיעה בחזות הנופית של אגן העיר העתיקה. לתוכנית הוגשו כ-4,000 התנגדויות שונות. החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים הגישו ערעור על החלטת ועדת התכנון המחוזית למועצה הארצית לתכנון ובנייה. בנובמבר 2005 דחתה המועצה הארצית את התוכנית והאיום הנופי הוסר.
מניעת בניית מגדלים במתחם עומריה בירושלים: מתחם עומריה שבמערב שכונת טלביה היה שטח ציבורי פתוח בבעלות מנהל מקרקעי ישראל וכלל חורשת עצי זית עתיקים. ב-1961 החליטו לבנות במתחם 600 יחידות דיור בבתים בני 10-12 קומות. ב-1968 הגיעו התוכניות לוועדת התכנון שנתנה הסכמה עקרונית לבניית שלושה מגדלים בני 14 קומות וכן שני בתי מלון. עוד בטרם הוגשו תכניות מפורטות וללא האישורים, נבנה מגדל ראשון של 16 קומות. בעקבותיו החלה התנגדות ציבורית לתוכנית .
עיקר ההתנגדות הייתה של הורים מבית ספר "בית הילד" הסמוך לבית המלון המתוכנן, שהגישו ערעור והתנגדויות נוספות. החברה להגנת הבטע התנגדה לכל בינוי במתחם חורשת עצי הזית. התכנית לבניית בית מלון ובו 500 חדרים במתחם עוררה גל התנגדויות וב-1975 החליטה הוועדה המחוזית לאשר תוכנית מקוצצת שכללה מלון אחד (מלון לרום) וארבעה בתי מגורים ובשאר השטח הוקם גן הפעמון.
דרום
מניעת הקמת בית זיקוק באילת: ב-1965 החלו מגעים בין ראש עיריית אילת דאז להנהלת בתי הזיקוק בחיפה להקמת מתקן לזיקוק נפט בחוף הדרומי. עם תחילת עבודות התכנון החל מאבק ציבורי של החברה להגנת הטבע בשיתוף מלר"ז (עמותה שעסקה במניעת רעש וזיהום אוויר). ההתנגדות נבעה מחשש מזיהום אוויר ובעיקר חשש מפגיעה בתיירות. ב-1967, לאחר שהעבודות להקמת בתי הזיקוק כבר החלו, נכנעה הממשלה ללחץ והורתה על ביטול הפרויקט. חברות הדלק קיבלו מהממשלה פיצוי בגובה מיליוני לירות.
שמירה על שדה הבולבוסים בנחל צין: ב-1975 החלו להכשיר מכרה חדש בשם "שדה צין" שאיים לפגוע בהר צין ובשדה הבולבוסים שמתחתיו (תופעה גיאולוגית של אבנים עגולות עשויות גיר קשה שהוגדרו כערך טבע מוגן). לשם כריית הפוספטים תוכננה גם הקמת מסילת ברזל שתתמוך במפעל הפוספט. החברה להגנת הטבע, בשיתוף רשות שמורות הטבע והשירות לאיכות הסביבה, התנגדו לתכנית ופתחו במאבק ציבורי. ב-1981, לאחר מציאת חלופה הולמת לפסי הרכבת, הוכרזה שמורת טבע חדשה בהור ההר (שמה שונה לשמורת הר צין), וכך ניצלו הבולבוסים.
הכרזת פארק החולות שמורת חולות ניצנים: חולות ניצנים הם המרחב החולי הפתוח הגדול ביותר שנותר במישור החוף - אזור בילוי ונופש פופולרי, שטח חשוב מבחינה סביבתית ומקום בעל טבע ייחודי. לאורך השנים נפגע שטח החולות שוב ושוב על ידי תכניות פיתוח שונות, כמו כריית חול, בניית והעברת קווי תשתית למיניהם, על החולות תוכננו לקום יישובים חדשים (יוזמת ניצנים היתה תוכנית להעברת יישובי חבל עזה לחולות שבין אשדוד לאשקלון). כבר בשנות החמישים אושר החלק הצפוני של שטח החולות לבניית העיר אשדוד.
ב-1988 הגישה החברה להגנת הטבע עתירה לבג"ץ כנגד כביש שהיה אמור לחצות את גוש החולות ממזרח למערב. בשנות ה-90 נאבקה החברה להגנת הטבע נגד תוכנית מתאר של העיר אשדוד שקידמה רובעי מגורים באיזור הדיונה באשדוד, אך נכשלה ורובעי מגורים החלו לקום מצפון לדיונה. בשנת 1995 הוכללו רוב שטחי חולות אשדוד-ניצנים בתוכנית מתאר ארצית (תמ"א) 22 של קרן קימת לישראל המעגנת את השטחים הללו כאזורים לשימור. קק"ל קיבלה את מרחבי החולות לניהולה תוך מגמה לשמור על האופי הטבעי בראיה אקולוגית רחבה. בשנת 2006 , בעקבות המאבק כנגד הקמת הישובים של המפונים מחבל עזה על שטחי החולות, אושרה שמורת טבע על כ-20 אלף דונמים בין אשדוד לאשקלון, שאינם כוללים את הדיונה הגדולה באשדוד. ולפיכך המאבק לשימור הדיונה הגדולה באשדוד ומניעת הבנייה נמשך עד עתה.
הוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת: משנת 1995 החלו חברות "ערדג" ו"דג סוף" לגדל דגי מאכל באופן מסחרי, בכלובי דגים במפרץ אילת. הכלובים הוקמו ללא תסקיר השפעה על הסביבה כחלק מניסוי של המכון לחקר ימים ואגמים. החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה, צלול ונוספים, קראו להוצאת כלובי הדגים בשל ההשפעות הסביבתיות שלהם והפגיעה בבית הגידול. ב-2005 אישרה הממשלה את הוצאת כלובי הדגים על בסיס "עיקרון הזהירות המונעת". ב-2008 החלה הוצאת הכלובים ומאז חלה התאוששות אקולוגית בשונית האלמוגים.
המאבק על הקמת מלון בעמק ססגון: תוכנית להקמת בית מלון בעמק ססגון שבבקעת תמנע (91 דונם וכ-300 חדרים בארבעה מבני ענק) אושרה ב-2007 ואף הוצגה להתנגדויות הציבור. אולם בעקבות עתירה שהגישה אדם טבע ודין נגד התוכנית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (2008), הורה בית המשפט לדון בה מחדש. בעקבות דיון זה בוצעו שינויים רבים באופי ובהיקף התוכנית ואף הוצגו חלופות מיקום שונות לבניית בית המלון, ובהם מחוץ לעמק ססגון. חלופות אלו נפסלו על ידי הוועדה המחוזית שאישרה ב-2014 הקמת מלון של 240 חדרים על שטח של 140 דונם.
על החלטה זו ערערה החברה להגנת הטבע בשם ארגוני הסביבה והמשרד להגנת הסביבה למועצה הארצית לתכנון ובניה. בסוף 2017 החליטה ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה שיש לשנות את תכנון המלון, באופן שיצמצם משמעותית את היקף השטחים (כך שלא יעלה על 40 דונם) וימזער את הפגיעה בסביבה. הוועדה העניקה לציבור את היכולת להתנגד מחדש לתוכנית, ובמקביל המליצה להכיר בחלקו הצפוני של העמק כשמורת טבע.
לפנייה לכתב/ת 
