יום חמישי, אני ער כבר שעתיים למרות שהמחוג מראה שהשעה רק 8 בבוקר. התארגנתי במהירות, אספתי את הניירת שלי ויצאתי לרחוב הסואן והקר. החורף כמו מסרב לעזוב, משבי רוח קרה גורמים לי לרעוד בתוך המעיל הקל שזרקתי על עצמי, "מתי תלמד שבאפריל עדיין קר כאן?"צועק הקול שבתוכי, התנחמתי שבתוך תחנת הרכבת הרבה יותר חם, הצצתי בטלפון שסימן לי שהתקבלה הודעה חדשה.

"חג עצמאות שמח! להזכירכם נפגשים אצל אביחי בצהריים בגינה, תגיעו בזמן", חתום על ההודעה עמוס. מראה ההודעה העלה בי חיוך, בטכנולגיה של היום לכל משפחה יש את הוואטסאפ שלה וגם למשפחה שלי, העברת הודעות בצורה הזאת חוסכת המון זמן וגם שומרת אותי מעודכן בזמן שאני רחוק מישראל. מיד שסיימתי לקרוא את המסרון התמלאתי בתחושה של עצב מהול וגעגוע עמוק, איך יכולתי לשכוח שזה יום חג? והגעתי למצב הזה ש"עצמאות"נהיה עוד יום רגיל?

משחר ילדותי עצמאות היה החג האהוב עלי ביותר בשנה,זה היה היום היחיד שבו מותר לעשות הכל, כילד שגדל במשפחה מסורתית, היה זה גילוי עצום לדעת שאפשר לנסוע ולראות טלוויזיה ולהדליק אש, להיות "כמו כולם". זכורה לי ההתארגנות של ההורים שלי ביחד עם כל האחים והאחיות, מצויידים בציידניות מנגל ופחמים ובשרים וסלטים והדרבוקה של אבי עולים על האוטובוס ל"גן המלך", גן ציבורי שהיה על חוף הים אליו הגיעו כל התושבים לחגוג את חגה של המדינה.

זכרתי איך היינו יושבים במעגלים, אנשים זרים ממשפחות שונות מכל השכונות ברחבי העיר, שרים ומתופפים ושמחים על העצמאות שניתנה לנו. המדינה הייתה אז צעירה מאוד בראשית שנות העשרים שלה, לחג הייתה משמעות מיוחדת, העולים שהגיעו רק לפני שני עשורים ממדינות צפון אפריקה ומאירופה לאחר המלחמה חשו גאווה גדולה ובעלי זכות עצומה להיות חלק מהרעיון שנקרא מדינת ישראל מדינת היהודים.

תהיתי האם העובדה שיש ליהודים מדינה עצמאית ומשגשגת היה רעיון שנראה הגיוני אפשרי או מציאותי ליהודים שנשלחו למחנות ההשמדה באדמות פולין או לאלו שעברו פוגורומים בצפון אפריקה, כנראה שלחלק קטן מאוד כן, ולחלק גדול הרבה הרבה יותר גדול שלא. אסור לי כיהודי וכישראלי לשכוח את זה, חשבתי לעצמי, והנה באה לה השאלה מה אני יכול לעשות היום על מנת להזכיר לעצמי להודות על הפלא שנקרא עצמאות.

מצויד במחשבה הזאת אני פוגש את דויד, שעתיד לנהל חברה הזנק בניו יורק, "אני שמח שהגעת, אני רוצה להתייעץ איתך בעניין של ההתרחבות שלנו ואני חושש".

ספר לי קצת על הרעיון שלך וממה אתה חושש?

"על הרעיון אני לא יכול להרחיב כי הוא חסוי במסגרת המחויבות שלי למשקיעים בחברה, אני יכול להגיד בגדול מה עושים",

זה ברור, אז מה אתם עושים ואיפה בדיוק האתגר?

"פיתחנו אפליקציה חברתית שמשלבת מידע על השקעות בתחום הנדל"ן עם תשואה מובטחת בשיעור ששום בנק לא נותן".

הבנתי, נשמע רעיון מאוד טוב, אז מה האתגר?

"באמת? אתה חושב שזה יצליח?".

למה לא? יש משהו באפליקציה שלא מאפשר את זה? או שאתה שואל אותי את השאלה הזאת כי יש משהו שאתה יודע ואחרים לא?

הוא התקרב ולחש לי באוזן, "קשה לי לדבר על זה, התלבטתי מאוד אם לדבר על העניין, התחלתי לאבד את הביטחון ברעיון שלי וחושש שזה לא יצליח. דיברתי עם חברים ואנשים קרובים, סיפרתי מה אני עושה והתגובות שקיבלתי נעות בין "עזוב אותי, לא מבין בזה כלום", או "רעיון נחמד, אבל נשמע כמו בזבוז זמן", התגובות הללו מבלבלות הגעתי למקום לא ברור, כנראה שהבעיה לא במוצר אלא אצלי".

אני בהחלט מבין, בוא נבדוק משהו שהבטחתי לעצמי שאשתמש בו, ונתחיל בלשאול אותך איזה יום היום? יש משהו מיוחד היום?

"יום חמישי, יום עבודה רגיל, כולנו כאן עובדים".

כן, אני רואה שכולם עובדים, לכאורה עוד יום חול, אבל היום מציינים בישראל את חגיגות העצמאות.

"אה!! נכון!! שכחתי מזה לגמרי, אבל זה בישראל, כאן חייבים לעמוד בקצב ואין זמן להוסיף עוד חגים מלבד אלו שכבר קיימים, אז את עצמאות נחגוג בישראל”.

"עם שלא זוכר את עברו אין לו עתיד", אם לפני 70 שנה בערך מישהו היה ניגש אליך ואומר לך שבעוד שבעים שנה מדינת ישראל תהיה אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום של פיתוח טכנולגי, והמדינה תייצר את המספר הגדול ביותר של חברות הזנק בכל המזרח תיכון, ואזרחי המדינה יהיו בין הזוכים בפרסי נובל בתחומי המדע והשלום מה היית חושבת עליו?

"אני מבינים, לפני 70 שנה הייתי מסתכל על האדם הזה כאדם הזוי, הרעיון של מדינה "כמדינה"בכלל לא היה קיים, כל הטכנולגיה של היום הייתה משהו דימיוני שבכלל לא קיים".

ברגע שיש לך רעיון ואתה מאמין בו, לך על זה, אל תבקש דעות של אחרים. כל מה שתשמע בדרך כלל זה ביטוי הפחד של אחרים כלפי הרעיון שלך.

מזל שבן גוריון לא שאל אף אחד, אחרת לא ברור לי איפה היינו היום.

עצמאות שמח.