עדיף כישלון מפואר: מה באמת קרה לטכנולוגיות שפותחו בישראל
מול ההצלחות של ווייז, מובילאיי וצ'קפוינט, היו גם כישלונות — מודו קרסה, ICQ נבלעה בחברה רוסית, פריימסנס הוטמעה באפל, ואפיליידי הגיעה לכונס נכסים
"אומת הסטארט־אפ" היא מיתולוגיה של סיפורי הצלחה טכנולוגיים, והיא נחגגה היטב ביום העצמאות החולף: מהבמבה ועד ה"במבי", רובוט החבלה המשטרתי. בתוך רשימת ההישגים המכובדת הזו נכללים גם הטפטפות, שקדי המרק, פיתוחי הסייבר (בעיקר מבית צ'ק פוינט, שהמייסד שלה, גיל שויד, זכה השנה בפרס ישראל) ואיך אפשר בלי מובילאיי, שנרכשה לפני כמה חודשים על ידי אינטל בסכום של יותר מ־15 מיליארד דולר.
אין ספק שה"סיליקון ואדי" ממשיך לספק את הסחורה. רק בעשור האחרון יצאו מישראל בשורות דוגמת ווייז, אפליקציית הניווט החברתית־שיתופית, שהחלה ב־2006 כפרויקט מיפוי ישראלי, שכולו הנגשת מידע לציבור בחינם. היישום של ווייז לטלפונים חכמים הושק ב־2008, וחמש שנים מאוחר יותר נרכשה החברה על ידי גוגל בסכום של (קצת יותר מ) מיליארד דולר ובכפוף לתנאי עקרוני — לשמור אותה ישראלית ככל האפשר. כיום, ווייז היא אפליקציית ניווט מובילה ב־120 מדינות, ויש לה יותר מ־100 מיליון משתמשים פעילים.
וזה לא הדג השמנמן היחיד בבריכה התעבורתית. Gett ו־Moovit הן דוגמאות נוספות לאפליקציות שכבר קצרו הצלחה מעבר לים. הראשונה פעילה בארצות־הברית, בריטניה ורוסיה, והשנייה חצתה לפני כמה חודשים את רף 100 מיליון המשתמשים.
גם בגזרות פחות מפורסמות, כמו התוכן והשיווק הדיגיטלי, לישראל יש נוכחות מרשימה. תחום המלצות התוכן ברשת כולל שתי שחקניות בולטות — ישראליות במקור — טאבולה ואאוטבריין; וסטארטאפים דוגמת פלייבאז ואייפסטר מובילים את עולמות התוכן האינטראקטיבי, ניתוח התנהגות גולשים ושימוש בבינה מלאכותית לצורך הפקה והפצה של תכנים ברשת. בכלים שלהן משתמשים כמה מגופי המדיה הגדולים בעולם.
אבל מה קורה אחרי שהצ'קים השמנים מופקדים בחשבונות הבנק של המייסדים במסגרת אקזיט מתוקשר? בפרספקטיבה של זמן — עד כמה ההמצאות שכל כך התגאינו בהן ביום העצמאות באמת שרדו את השנים שחלפו, וכמה מהן פשוט התאדו או נבלעו בתוך חברות גדולות יותר, מבלי להשאיר זכר ל"ישראליות" שלהן?
חלומות אקזיט
צליל ה"או־או" המיתולוגי של תוכנת המסרים המיידיים ICQ עדיין זכור היטב למתבגרי שנות ה־90. עבור מי שלא היו אז בסביבה נזכיר כי מדובר באמא הרוחנית של MSN מסנג'ר, סקייפ, פייסבוק מסנג'ר, ווטסאפ ועוד. ארבעה צעירים ישראלים בני עשרים־ומשהו, ספי ויגיסר, אמנון עמיר, יאיר גולדפינגר ואריק ורדי, היו הראשונים להגות ולפתח תוכנה של מסרים מיידיים. שנתיים מרגע ההשקה מכרה חברת מיראביליס שלהם את ICQ תמורת 407 מיליון דולר — אז סכום דמיוני — לענקית AOL, ועל הדרך הצית חלומות אקזיט בליבותיהם של כל מי שידעו אז להחזיק עכבר מחשב.
אבל כדרכה של טכנולוגיה, התחרות עשתה כאן את שלה — ומהר. מייקרוסופט שילבה תוכנה דומה, MSN מסנג'ר, בתוך מערכת ההפעלה שלה, חלונות, מהלך שהפך אותה לתחליף מועדף. ב־2010 כבר נמכרה החברה ל־DST, חברה רוסית שמנהלת את אחד משירותי הדואר האלקטרוני הפופולריים, mail.ru. עד 2012 פעל מרכז הפיתוח של ICQ בישראל, אולם הצניחה במספר המשתמשים (אלה שנותרו היו בעיקר רוסים) הובילה לסגירתו. בשנת 2016 עמד מספר המשתמשים הפעילים החודשיים ב־ICQ על 11 מיליון, וההערכות כיום מדברות על מיליונים בודדים בלבד.
אלא שממש החודש חלה התפתחות מפתיעה: היועץ לענייני אינטרנט של נשיא רוסיה פוטין, הרמן קלימנקו, הוציא המלצה לציבור הרוסי לעבור משימוש באפליקציית המסרים "טלגרם" ל־ICQ, כחלק מהקרב שמנהל הממשל הרוסי ב"טלגרם", שלא מאפשרת לו גישה ישירה למידע על משתמשים. התוצאה: בתוך פחות מחודש קפצה ICQ מהמקום העשירי בהורדות של אפליקציות מסרים ברוסיה, למקום החמישי. רנסנס?
נטישת מייקרוסופט
והנה עוד סיפור קצת שמח, קצת עצוב: לפני חצי שנה הכריזה מייקרוסופט כי היא זונחת את אחת ההצלחות המפוארות שלה, ה"קינקט". המכשיר, שהושק ב־2010, שבר אז את שיא גינס למכירת מוצר מסחרי אלקטרוני, עם 8 מיליון יחידות שנמכרו בתוך חודשיים בלבד. מדובר במערך של מצלמות וחיישנים המאפשרים לשחק בקונסולה או במחשב ללא בקרי שליטה, באמצעות תנועות גוף בלבד. מעין Wii בלי שלט, ובתוספת פקודות קוליות. את הטכנולוגיה שמאחורי קינקט פיתחה החברה הישראלית פריימסנס, שהייתה אחראית גם על החיישן לזיהוי תנועה במרחב תלת־ממדי, וגם על השבב שבתוך המערך כולו.
אבל שיתוף הפעולה בין פריימסנס למייקרוסופט לא נמשך זמן רב. במקום להמשיך ולשלם לחברה הישראלית עבור כל מוצר, העדיפה מייקרוסופט לפתח ולהטמיע טכנולוגיה משלה בתוך קינקט. ב־2013 נרכשה החברה הישראלית על ידי אפל. בעת ההכרזה על חיסולה הסופי של קינקט דיווחו במייקרוסופט כי בסך הכל נמכרו כ־35 מיליון יחידות מאז ההשקה. ומה עם פריימסנס? את הטכנולוגיה שלה אפשר למצוא היום במערך זיהוי הפנים של אייפון X, והיא כנראה אחראית, בין השאר, לאנימוג'ים התלת־ממדיים.
הכי מוברח בארץ
ומהאייפון היקר ביותר בהיסטוריה לסלולרי הקטן ביותר: הניסיון הישראלי לייצר טלפון נייד התחיל אי אז ב־2007, עם מכשיר קטן בשם Modu, מבית היוצר של האיש שהביא לנו את הדיסק און־קי, דב מורן. אחרי ההצלחה ההיא, שכללה את מכירת חברת אם־סיסטמס לסאנדיסק בקצת יותר מ־1.5 מיליארד דולר ואת הפיכתו של ההתקן הנייד למוצר צריכה בסיסי, נדמה היה שכל מה שמורן נוגע בו עתיד להפוך לזהב.
המכשיר הראשון של Modu הושק שנתיים לאחר מכן, זמן קצר אחרי שלשוק הטלפונים הסלולריים נכנס בסערה האייפון ואחריו גם מכשיר האנדרואיד הראשון. Modu איחרה את הרכבת ופיספסה בגדול גם את המגמה העולמית: היא הציעה מכשיר בסיסי ביותר, מודולרי (כלומר, כזה שניתן להלביש עליו רכיבים חיצוניים כמו מקלדת, מערך שמע או מצלמה) והעיקר — קטן. כמה קטן? מסך בגודל 1.3 אינץ' ומשקל כולל של 40 גרם בלבד. רק ב־2010, כשהכישלון כבר היה ברור, החברה הצליחה להשיק דגם מתקדם יותר, שהציע סוף־סוף חיבור לרשת, אפליקציות בסיסיות ומסך מגע.
ההתרסקות הייתה כואבת: בתוך שלוש שנים הפכה Modu מהבטחה ישראלית לחברה שהצליחה לשרוף קצת יותר מ־120 מיליון דולר מכספי המשקיעים וגמרה אצל כונס נכסים. ויש גם הישג מפוקפק: ב־2016 פורסם כי בגלל קוטנם, מכשירי Modu המעטים הקיימים עדיין בשוק הישראלי, הם מהמכשירים המוברחים יותר אל בתי הכלא בארץ.
תחרות מטורפת
גבירותיי, האפיליידי עדיין חי. החדשות הפחות טובות הן, שההמצאה הישראלית ששינתה את חוקי המשחק של תעשיית הסרת השיער היא כנראה אחד השחקנים הפחות מוערכים בשוק הזה היום.
ב־1986 שווק המכשיר החשמלי הביתי הראשון להסרת שיער, פרי פיתוח של חברת מפרו ותחת הבעלות של קיבוץ הגושרים. ההצלחה המטאורית המיידית הובילה לעומסים בלתי צפויים על פס הייצור, ובהמשך לקשיים כלכליים, למאבקי פטנטים וכמובן — לתחרות מטורפת מצד יצרניות אלקטרוניקה בינלאומיות מבוססות. ב־1995 הגיעה החברה לכונס נכסים, ונמכרה שוב חמש שנים מאוחר יותר — כשהיא מציעה מוצרים נוספים, כמו מכשירי פדיקור, מסרקים לבעלי חיים ומסרקי כינים. באתר החברה מצוין כי מאז שווק לראשונה נמכרו כ־30 מיליון מכשירי אפיליידי, והם עדיין נמכרים בישראל ובעולם.
