למה פחות דרמה במערכת היחסים תועיל לזוגיות
כשמתארים כל אירוע שולי בסופרלטיבים מופרזים, הוא עלול להפוך למשבר בלתי פתיר. הקהל מתבקש להירגע ולהכניס דברים לפרופורציות
"בשנים האחרונות כולנו נעשים קיצוניים יותר, בכל התחומים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. אנחנו נצמדים לפוליטיקלי קורקט מצד אחד ונמשכים לקטסטרופה מהצד השני. זה נכון לפוליטיקה ולצערי זה נכון גם כשמדובר ביחסים הזוגיים שלנו. השימוש בתיאורים חזקים ועוצמתיים לביטוי רגשות חיוביים ושליליים נעשה יותר ויותר נפוץ, וכך אמירות כמו 'התעללות נפשית', 'הקרבתי הכל למענה', 'הוא מתנהג אליי כמו נאצי' ו'היא עושה לי טרור' נתפסות כלגיטימיות לגמרי, גם כשאינן מוצדקות. הבעיה היא שתיאורים מועצמים כאלה לחוויות שאינן עד כדי כך שליליות, משפיעים על צריבתן במוח ככאלה ועם הזמן אותן חוויות ייזכרו כאיומות גם ללא הצדקה".
כך אנחנו למעשה יוצרים פגיעה במקום שלא הייתה צריכה להיות ומכניסים את עצמנו שלא לצורך למצבי דחק נפשי, במקום פשוט להתמודד עם הקושי או האתגר, לצמוח בעזרתם ולצאת מהם מחוזקים. "כשאנחנו חווים פגיעה המוח מגיב בסטרס גדול ומפעיל מנגנונים שנועדו לשמור עלינו. העניין הוא שלפעמים אנחנו יוצרים את התגובה האינסטינקטיבית הזאת בצורה מלאכותית, והגוף יגיב כאילו אנחנו באמת נתונים בסכנה, תחת איום. המצב ההורמונלי הזה משפיע על המיינד ומכניס אותנו למוד הישרדותי, ואז אין שום סיכוי לדיאלוג, הכל נצבע בשחור ולבן. במקום לראות את מורכבות הסיטואציה, לנתח אותה יחד, ללכת זה לקראת זה, כל אחד מבני הזוג תופס אותה כבלתי אפשרית להתמודדות, מעצים את הקושי באופן לא מודע, גורם לתגובה להיות קיצונית יותר ויותר ובעצם מחריף את הבעיה".
נקודות הקיצון
יש הבדל גדול בין לטשטש את המציאות לבין למרקר ולהעצים אותה, וכשם שמסוכן להתייחס לגבר מכה כאל מי ש"ברחה לו סטירת לחי", כך לא כדאי להתייחס לכל התנהגות אחרת של בני הזוג כאל בגידה.
"לפעמים ההתייחסות הקיצונית משחררת ומרגיעה", אומרת שער־מנדל, "וכל עוד זה קורה רק מדי פעם בפעם, זה בסדר. אבל כשזוג צריך להגיע לנקודות הקיצון כדי להיות מסוגל להרגיע את הרוחות – יש בעיה. כיוון שיחסים זוגיים הם רגשיים, מתמשכים, תלותיים ותלויי רגש, כל הקצנה עלולה להוביל להידרדרות, שכן המנגנון ההישרדותי מייצר התבצרות ולא מאפשר לנו לראות את המכלול ורצף התכונות שיש לאחר, ולמעשה – גם לנו. שפה היא מרכיב קריטי ביחסים וכשהיא קיצונית – היא עצמה מערימה קשיים במקום להציע פתרונות. במקום כלי עזר לפירוק מוקשים, השפה במצבים האלה נעשית בעצמה מוקש".
למה זה קורה?
"ראשית, אנחנו מושפעים מהלך הרוח הכללי. האווירה החברתית היא של 'אם אתה לא כמוני, אתה נגדי', ובתוך קשר זוגי זאת כמובן גישה הרסנית, עם ההתעסקות האינסופית בהגדרות דיכוטומיות של טוב ורע, שחור ולבן, נכון ושגוי. הכל ברור מדי ומוגדר מדי. לרוב, הנטייה הזאת מצביעה על נוקשות מופנמת שמקורה בחרדות ובביטחון עצמי ירוד, שלא מאפשרים לקבל דעות אחרות משום שהן נתפסות כאיום.
"למעשה, התגובות הקיצוניות הן הגנות מפני החרדות, הן ביטוי לחיפוש הסדר באיזשהו כאוס פנימי תוך יצירת נוקשות. הרי בתוך כולנו יש מורכבויות ויש קולות שונים, ובבחירת הנראטיב הקיצוני אנחנו משליכים על האחר את הכעס על הקולות בתוכנו שאיננו מסוגלים לחיות איתם בשלום. יותר קל לנו לבטא את הכעס על הקול המטריד כשאנחנו מוציאים אותו החוצה, מייחסים אותו לאחר".
כלומר, במקום לעשות "סלף פוקוס" ולהתמקד בעצמנו ובקולות האלה בתוכנו, אנחנו עושים "ספליט", מייחסים אותם לאחר וכך מרחיקים אותם לכאורה מעצמנו. הביטויים שניתן לרגשות משתנים בהתאם: במקום לומר "אני עצוב" נגיד "אני בסטרס", במקום "אני חסרת אונים" – "אני כועסת", במקום "אני פגוע" – "אני שונא".
המיסוך הזה נובע מהקושי להתמודד עם הרגשות הלא נעימים בינינו לבין עצמנו, אלא שהקצנתם באופן הזה לא מאפשרת עבודה פנימית רגשית חשובה ומעגל הפגיעות מתעצם והולך. "זה קשור כמובן לדפוסי התקשרות לא בטוחים מהילדות ולתקיעות בשלב ההתפתחות הסכיזואידי־פרנואידי, שמתאפיין בתגובות הישרדותיות, באי־ראיית העולם על מורכבותו, באי־היכולת לקבל את חלקיו השונים של האחר ובחרדה קיומית.
"אחרי השלב ההתפתחותי הזה מגיע השלב הבא, שבו יש הפנמה של הטוב והרע המתקיימים באותו אדם לצד העצב על אובדן הדמות האידיאלית האהובה והרצון לתקן אותה, שמועתק אחר כך ליחסים הזוגיים והמשפחתיים. בני זוג שמרבים להשתמש במילים קשות וחזקות מאוד משחזרים למעשה את השלב הראשון ותופסים את האחר כאויב. הם שוכחים שזה בן הזוג שלהם, שעשו איתו אהבה לפני יומיים, שהוא אבי ילדיהם".
הורדת טונים
זה קורה לבני זוג חרדתיים באופיים, למי שרוצים להיפרד מבלי להתמודד עם השלכות העזיבה, למי שהתרגלו לחיות בעוצמות רגש כילדים והיעדר דרמות נתפס אצלם כשעמום, לבעלי אישיות הפכפכה. להם מומלץ לבצע קצת עבודה עצמית רצינית.
"צריך להתחיל מהתבוננות פנימית", ממליצה שער־מנדל, "לשאול את עצמנו כשאנחנו נרגעים קצת אם האחר באמת כזה או שמא אנחנו נוטים לראות דברים בשחור ולבן, ועד כמה זה קורה כדי לא לראות את השחור שבנו. השיח הזוגי שיתלווה לזה לא צריך לכלול גבולות ומגבלות, שבהכרח יובילו להתנגשות, אלא דיון בצרכים השונים ומציאת פשרות ללא תחושת כניעה. הורדת הטונים, משא ומתן ופתיחות יזכירו לנו שאנחנו שני אנשים שאוהבים זה את זה ורוצים למצוא יחד פתרונות לקושי, ולא מנגנוני ההישרדות שמדברים מתוכנו. כשמחזירים את הדיאלוג למציאות, מגלים שהיא אינה קשה כל כך ומונעים את ההידרדרות".
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
