"לנהל רומן מהצד עם עצמנו ועם חיינו"
במקום להסתכל על החיים במבט מפוכח וניעדר אשליות אבל גם דיכאוני ומנטרל, רועי צור מציע לאמץ בחזרה את נקודת המבט הרומנטית והאידילית
זוגות רבים מאבדים את ההתרגשות שחשו זה כלפי זה בתחילת הקשר, ועם הזמן מסתכלים אחד על השני באופן כביכול מפוכח, כלומר באופן ששם דגש על מגרעות, פגמים וליקויים אובייקטיביים שיש לתקנם. אבל לא רק בזוגיות זה קורה. גם ידיעת עצמנו עוברת כביכול דרך מבט מפוכח וריאלי של מי שאנחנו באמת, ולפיכך של מי אנחנו יכולים (או כפי שרבים חושבים - לא יכולים) להיות.
נקודת המבט האובייקטיבית גורמת לאנשים לומר משפטים כגון: "האמת שאני שיק ללא כיסוי", "אני לא באמת מאמין שאצליח", "אני לא מאוהב בה או בו יותר", "זה לא נשמע לי כמו משהו שאני יכול לעשות". כדי להשתחרר מנקודת המבט האובייקטיבית, המפוכחת, אך גם הדלה והמגבילה של עצמנו ושל האחר, אנו מנהלים רומנים מהצד, מעריצים אחרים, חולמים בהקיץ על מה שהיינו יכולים להיות, מסתירים חולשות ומפנטזים על בני זוג מושלמים וללא פגמים. בדרך זו אנו מנסים לחתור תחת עצמנו ולחוות את חיינו רק לרגע מנקודת מבט אחרת, בדרך אחרת ובצורה אחרת – מרגשת יותר, חיונית, יצירתית ונועזת.
מרכיב אחד משותף עובר כחוט השני בכל הדרכים הללו והוא האידיאליזציה. האידיאליזציה היא הבסיס של ההתאהבות ושל האהבה הרומנטית. מה שהופך אדם או דבר אחר לנחשק בעינינו היא אותה פעולה בדמיון המבליטה את הסגולות העושות אותו יחיד ומיוחד, יוצא מגדר הרגיל, נישא מעל האחרים. האידיאליזציה מסייעת לנו להתעלות מעל היום-יום, לקחת סיכון ולבחור במישהו או במשהו אחר שבאופן זמני נראה לנו לא רגיל. היא מאפשרת לנו להסתכל עליו באור אחר ושונה, למרות שבבסיסו גם הוא כמונו - רחוק מלהיות מושלם.
"רומנטיקה? זה ילדותי"
הדעה הרווחת היא שהרומנטיקה היא אשלייתית ומורכבת מאידיאליזציה ילדותית וחולפת המפנה את מקומה לנקודת מבט אובייקטיבית הנשארת לאורך זמן, ושאותה יש לאמץ באופן בוגר. אלא שלדאבוננו, הסתכלות כזו על המציאות גורמת לכולנו לחיות חיים של סבל במקרה הגרוע, או חיים של בינוניות וחוסר מימוש במקרה הפחות גרוע. זאת הסיבה שאני מציע להסתכל על אידיאליזציה של האחר ושל עצמנו מזווית אחרת לגמרי: לא כמשהו שמזהם את התפיסה האובייקטיבית, אלא כנקודת מבט לגיטימית ולא פחות מציאותית המשלבת אשליה, פנטזיה ודמיון. נקודת הסתכלות שחותרת תחת ההנחות הרגילות שלנו על עצמנו ועל האחרים (כמו שקורה בזמן התאהבות).
ההנחה היא שאם נלמד להשתמש באידיאליזציה באופן רחב יותר, נוכל לוותר על כל אותן חוויות חלופיות שציינתי קודם לכן, ונוכל להתחיל לנהל "רומן מהצד" עם עצמנו ועם חיינו, ובכך לשנות את האופן שבו אנו מסתכלים עליהם. התבוננות על המציאות מתוך אידיאליזציה, פנטזיה ואשליה בהכרח תהיה יותר מרגשת, חיונית ויצירתית, ובעלת ביקורת עצמית מצומצמת. מי מאיתנו לא היה רוצה עוד נגיסה ממציאות שכזו? אני כבר שומע את קולות הספק שלכם. אתם תאמרו שכך הם לא פני הדברים באמת, שזו אשליה, שדברים הם מה שהם. אתם תגידו שהצעתי היא בריחה מהמציאות האמיתית לעבר עולם אשלייתי, שבו בוחן המציאות התקין מתחלף בעולם מדומיין. האומנם?
עיקרון "אי-הוודאות" הפיזיקלי מראה לנו כי הלמידה על דבר מה בעולם מחייבת אינטראקציה איתו, ולאינטראקציה זו יש השפעה. כלומר, היא משנה את הדבר אותו אנו חוקרים. תגובתה של אם לתינוק משנה את התינוק באותו האופן שהחוקר משפיע על מחקרו, ובאותו האופן שבה ההסתכלות על אחר או על עצמנו תלויה במי שמתבונן וכיצד הוא ניגש למושא ההתבוננות.
עיקרון זה רוצה לומר שאין באמת נקודת מבט אובייקטיבית מוחלטת, ושהכול יחסי ובעיקר תלוי במטרה שלשמה אנו מתבוננים. בתחילת הקשר אנו רוצים להתבונן באופן אשלייתי ואידילי באחר בכדי שנוכל לבחור בו מתוך תחושת "נועדנו זה לזו". בהמשך אנו רוצים להתבונן בו באופן מפוכח בכדי שנוכל להרגיש איתו ביטחון ובהתאמה גם לבנות איתו בית ולהקים איתו משפחה. כלומר, אלו לא שתי נקודות מבט היררכיות אלא הבניות שונות של המציאות לצרכים שונים.
דיכאון מול אשליה חיובית
אפשר לכנות אדם שמסתכל על המציאות רק מתוך נקודת המבט האובייקטיבית, המפוכחת ומשוללת החלומות - דיכאוני. הדיכאון הוא היעדרה של אשליה ופנטזיה. הוא סוג מסוים של כוח הצמא להתפכחות בכל מחיר. ההפך מדיכאון הוא האשליה החיובית. כלומר, היכולת להבנות את המציאות באופן כזה שעולמנו יתעורר לחיים באופן אישי ומלא חיות. מי שאינו יכול לצבוע את המציאות בפנטזיה ובאידיאליזציה מסוימת יתקשה לפעול, לבחור, להעז ולהתחבר לאחרים.
כיצד נראית ידיעה עצמית על פי הראייה הרומנטית? כאשר אני עומד להרצות בפני קהל גדול אני יכול לומר לעצמי באופן מפוכח כי אני מרצה סביר אך יש טובים ממני או מנוסים ממני. לחילופין, אני יכול לומר לעצמי כי אני מרצה מצוין, להיזכר בהרצאות הטובות ביותר שלי, להתרכז בחוזקות שלי, ולעשות לעצמי אידיאליזציה. באופן זה אני לא שוגה בהזיות על חשיבותי העצמית או על זה שאין לי תחליף, אלא רק אומר לעצמי שאני מרצה מצוין שאני עצמי הייתי שמח לראות. בשני המקרים זוהי נבואה שמגשימה את עצמה, אז מדוע לא לאמץ את נקודת המבט הרומנטית?
כאשר אני מסתכל על זוגתי, אני יכול לעסוק יתר על המידה בחסרונותיה, ובכך שאני מכיר אותה באמת על שלל דפוסיה המוציאים אותי מדעתי מדי פעם, אולם לחילופין אני יכול לבחור להסתכל עליה באופן רומנטי יותר, כזה שמספר את הסיפור שסיפרתי לעצמי כשרק הכרנו. כיוון שאנחנו היינו הסיפורים שלנו, מדוע שלא אבחר לחזור לסיפור הרומנטי ההתחלתי? מדוע שלא אזכיר לעצמי למה התאהבתי בה מלכתחילה, ומה עושה אותה נכונה עבורי?
ההסתכלות המפוכחת שלנו על עצמנו ועל האחר היא לא באמת יותר אמיתית, אלא נובעת מהפצעים הפסיכולוגיים שלנו. אנו מכירים את עצמנו דרך המקומות הפצועים שלנו ומגבשים את תפיסתנו העצמית דרך הטראומות שעברנו. אנחנו פשוט רגילים להתבונן בעצמנו מתוך אותם חלקים שנגדעו, או שלא התפתחו באופן משביע רצון. אולם כפי שעץ שאחד מענפיו נגדם יכול להצמיח ענף חדש במקום הקודם, כך גם אנחנו יכולים לפתח נקודות מבט חדשות ורומנטיות על עצמנו, שיש בהן מרכיב אשלייתי ואידילי.
כל מי שניסה ללמוד מיומנות חדשה יודע שזה לוקח זמן להפוך אותה למשהו טבעי לנו. בהתחלה זה מרגיש מגושם ולא טבעי, אך עד מהרה הופך לחלק ממי שאנחנו, האשליה הופכת בסופו של דבר למציאות. רציונליות ואובייקטיביות, גם אם הן טובות ומועילות לנו לפעמים, אינן כנראה הדרך הבלעדית או הטובה ביותר לפעול בעולמנו. על מנת להביא את עצמנו לביטוי וכדי שנצליח להתחבר אל האחר אנו צריכים ללמוד להחדיר לתוך חיינו אשליה, פנטזיה ואידיאליזציה. עלינו לזכור כי אנו לא באמת מכירים את האחר ואפילו לא את עצמנו עד הסוף, אלא רק היבט מסוים שהוא כביכול אמיתי רק משום שאנו רגילים אליו ותו לא.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" את ההרצאה "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות"
