לא בכוח: תשובה ללוחמה החברתית של חמאס
הארגון מייצר דינמיקה של ג'ודו שבה הוא מנצל לטובתו את הכוח של צה"ל. ישראל צריכה להחליף דיסקט ולשנות גישה: למזער את הפגיעה באזרחים, להציג תמריצים לפלסטינים בעזה, להקל את המצור ולפעול לשיקום הרצועה
על הגדר בעזה, ביום שישי(צילום: EPA)
סבבי העימות בגבול הרצועה ("צעדות השיבה"), כמו גם אופי ההתכתשות ב"צוק איתן" והתקיפה הסורית האחרונה בנשק כימי, מהווים ביטוי חריף למציאות אסטרטגית חדשה-ישנה: הסכסוכים הופכים יותר ויותר לעימותים בין חברות ובין חברות לצבאות, ומלחמות בין צבאות סדירים הפכו לנדירות. את התופעה ניתן לכנות "לוחמה חברתית" ויש לה היגיון משלה. כדי שישראל תצליח בה היא נדרשת להחליף דיסקט.
תהליכים גלובליים, התפתחויות טכנולוגיות (בתקשורת, במידע ובאמצעי הלחימה) ושינויים דמוגרפיים, חברו להפוך עימותים חברתיים כאלה לא רק למציאות רווחת אלא גם לשיטת הלחימה המועדפת של מדינות כמו רוסיה ואיראן, ושל גורמים לא-מדינתיים כמו חיזבאללה וחמאס. אלה מצליחים לכפות על מדינות המערב, ובראשן ארה"ב וישראל, ניהול מלחמה בזירה החברתית – בו-זמנית בעומק, בחזית ובעורף שלהן עצמן, באזור המיידי שלהן וכן בסביבה הבינלאומית. מדובר במאבק מתמשך ולא במלחמת הכרעה מהירה שלאחריה הפוגה ממושכת.
כלי הנשק בזירת העימות החברתי הם בחלקם מסורתיים שעברו הסבה או שינוי יעוד (טנקים ותותחים, מטוסים וטילים), ובחלקם חדשים וייחודיים לזירה זו (רשתות חברתיות ואמצעי תקשורת, ביקורות גבולות ומטבעות דיגיטליים, מגנים אנושיים ואף החזקת גופות). החיכוך מתנהל ברובו במרכזי אוכלוסין והאזרחים נמצאים בחזית פסיכולוגית-תודעתית ופיזית כאחד.
אין זה מפתיע שחמאס, בדומה לאחרים שסובלים מנחיתות צבאית ברורה, מבכר שלא לנהל עימות צבאי ישיר מול צה"ל. חמאס לא חותר לניצחון צבאי כלשהו בטווח הנראה לעין. במקום זאת, ובראייה ארוכת טווח, הוא בוחר לנתב את העימות למגרש משחקים שבו הוא נהנה מיתרון יחסי – דהיינו לזירת הלוחמה החברתית.
הוא בונה על כך – עד כה בצדק – שישראל תשחק לידיו ותעשה את מה שהוא מצפה ממנה: תתעמת חזיתית עם החברה שלו לעיני כל העולם בעוד הוא מנסה לאיים במילים ובטילים על ליבת החברה הישראלית. בתמצית האסטרטגיה: חמאס שואף לייצר דינמיקה של ג'ודו, שבה הכוח של צה"ל פועל לטובתו.
מנקודת המבט של חמאס, קורבנות בנפש נחוצים(צילום: EPA)
בראיית החמאס, קורבנותיו בנפש לא רק סבירים אלא נחוצים. בעימותים עתירי עצימות כדוגמת צוק איתן, פגיעה ישראלית בלוחמים ובתשתיות שהוא ממקם בתוך ריכוזי אוכלוסייה כגון בתי ספר, מסגדים ובתי חולים, מכוונת להשגת תוצאה דומה. כך גם ירי הרקטות שמכוון לא להשגת תועלת צבאית אלא להשפיע על החברה בישראל, לפתות אותה להגיב באורח בלתי מידתי ולהסיט את תשומת הלב של החברה העזתית מכישלון שלטון החמאס.
מכאן שהצלחת האסטרטגיה החברתית של החמאס תלויה בעיקר בישראל. נכון לעכשיו, התגובות הישראליות ותשומת הלב בעולם מעצימות את תחושת הישגיו בקרב כל החברות הרלוונטיות ומתדלקות את המשך העימות.
לפיכך, ההנהגה הישראלית חייבת להחליף דיסקט ובעניין הזה קיימות רק שתי אפשרויות: הראשונה – לעקוף (או "למוטט") את האסטרטגיה של החמאס, דהיינו לחתור להכרעה צבאית ברורה שתפיל את שלטונו. השנייה – לגבש אסטרטגיה חברתית שתתמודד עם אתגר הלוחמה החברתית המתמשכת שמציב לנו חמאס.
החלופה הראשונה כרוכה במחירים מיידים (קורבנות, הרס, עלות כלכלית ונזק מדיני) עקב כיבוש הרצועה או הרס התשתית שלה, ולאורך זמן תחייב את ישראל לשלוט במישרין באוכלוסייה ובשטח על כל הנטל והמחיר הכרוכים בכך. זאת אפשרות שכבר בשנות ה-50 נראתה לישראל רעה ומאז הפכה לגרועה יותר.
החלופה השנייה מחייבת גיבוש אסטרטגיה בהיגיון של מאבק חברתי, המופנית כלפי שלוש החברות הקשורות לעימות (הפלסטינית-עזתית, הבינלאומית והישראלית). ביסוד האסטרטגיה עומדת תפיסת התמודדות ארוכת טווח המותאמת לעימות מסוג זה, שבו החברות נמצאות במרכז והנצים לא חותרים להכרעה או להסדר מדיני. גישה זו תמנף את עליונותנו לחיכוך מתמשך בעצימות נמוכה הגובה מאיתנו מחיר נמוך יחסית, ותאפשר להימנע מהסלמה שתשרת בעיקר את החמאס.
מישראל דרושה הפעלה בררנית של אמל"ח מסורתי(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
בו בזמן נדרשת הושטה של תמריצים חיוביים לאוכלוסייה בעזה, בהם מחוות הומניטריות, הקלה במצור והשקעה – ממשאבינו – בשיקום תשתיות הרצועה.
במקביל עלינו לפעול בכלים תודעתיים בכוונה לייצר בקרב תושבי הרצועה שילוב של ייאוש מעימות ותקווה לדו-קיום עמנו. על המאמץ לכלול פעולה נמרצת מול הקהילה הבינלאומית להסיר מאיתנו אחריות לכישלון החמאס בניהול הרצועה, להוקיע את ניסיונותיו לכרסם בלגיטימיות של ישראל ולשלול ממנו הישגים בליבוי האנטישמיות וה-BDS. הנתיב להצלחה עובר דרך יזמה ישראלית לגיוס הקהילה הבינלאומית לשיקום הרצועה.
לבסוף, חיוני לא פחות לכייל את ציפיותיה של החברה הישראלית למאבק בחמאס. הכרחי לנפץ אשליות והבטחות שווא להכרעתו המהירה. אלו יחזרו אלינו כבומרנג שיסנדל בעתיד את מקבלי ההחלטות. ראש הממשלה, שר הביטחון, צמרת צה"ל ושב"כ נבונים ומנוסים דיים להדוף את הגישות הפופוליסטיות והמטעות הקוראות "לתת לצה"ל לנצח". לא בכוח, אלא בתחבולות נעשה לנו מלחמה.
ד"ר אריאל (אלי) לויטה הוא עמית מחקר בכיר בקרן קרנגי. תא"ל (מיל') ד"ר יונתן שמשוני הוא חוקר חבר בתוכנית ללימודי ביטחון ב-MIT
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ל-ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר אריאל לויטה
ד"ר יונתן שמשוני
מומלצים
