ההרוג הראשון בטיסת חלל
51 שנים להתרסקות החללית סויוז-1, שנבנתה בחופזה וברשלנות בשל לחצים פוליטיים, וגבתה את חייו של ולדימיר קומרוב, אחד מטייסי החלל המוכשרים והטובים בהיסטוריה
24 באפריל 1967 היה יום אביבי בהיר ויפה במחוז אוֹרַנְבּוּרְג שבדרום מערב רוסיה, למרגלות הרי אוּרַל, ועם שחר, כמו בכל בוקר, יצאו חקלאים רבים לעבוד בשדותיהם. אבל זמן קצר לאחר מכן השלווה האביבית הופרה באירוע יוצא דופן: עצם כהה חצה את השמיים בטיסה מהירה כשמאחוריו מתנופף מין זנב מוזר, התרסק לא רחוק מהכפר קַרַבּוּטַק ועלה באש. חקלאים מקומיים הגיעו לאתר ההתרסקות עוד לפני מסוקי החילוץ הראשונים, אבל גם אלה וגם אלה לא יכלו לעשות דבר. טיסת הבכורה המאוישת של חללית סוֹיוּז הסתיימה באסון, ובמותו של אחד הקוסמונאוטים הבכירים של ברית המועצות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון:
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
מבוגר ומנוסה
ולדימיר מיכאילוביץ' קוֹמַרוֹב (Komarov או Комаров) נולד במוסקבה ב-16 במרץ 1927 למשפחה ממעמד הפועלים. מגיל צעיר הצטיין במתמטיקה והתעניין מאוד בתחום התעופה. כשהיה בן 14 פונתה המשפחה ממוסקבה בשל פלישת הכוחות של גרמניה הנאצית לברית המועצות, והנער שנאלץ להפסיק את לימודיו החל לעבוד בחווה חקלאית שיתופית. כעבור שנה התקבל לתיכון האווירי שהכשיר נערים לטיסה. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות ב-1945, אך מלחמת העולם השנייה הסתיימה בטרם הספיק להתנסות בטיסה מבצעית.
קומרוב המשיך בשירות בחיל האוויר, סיים קורס טייסי קרב, והוצב כקצין בטייסת בקווקז. הוא התקדם בסולם הדרגות ובמקביל למד הנדסה וב-1959 קיבל תפקיד של טייס ניסוי, השמור לטייסים המקצועיים ביותר. ב-1960 נבחר לקבוצה הראשונה של 20 טייסים המיועדים לתפקיד טייסי חלל - קוסמונאוטים.
הוא התקבל לקבוצת הקוסמונאוטים בגיל 32, למרות שרשמית הגיל המרבי היה 27, וכושרו הגופני היה טוב פחות משל המועמדים האחרים. עם זאת ראשי תוכנית החלל לא רצו לוותר על הידע המקצועי הרב שלו, כמהנדס וטייס ניסוי, והחליטו לתת לו הזדמנות. קומרוב לא שובץ לטיסות הראשונות, ואף נאלץ להתמודד עם הפרעה בקצב הלב שכמעט הביאה להדחתו משורות הקוסמונאוטים, אך שוב - המקצועיות שלו הכריעה את הכף ואיפשרה לו להישאר.
לצד עבודת הקוסמונאוטים השוטפת ואימוני הטיסה, הוא היה מעורב גם בתכנון חלליות ווֹסְטוֹק (Vostok או Восто́к, "מזרח" ברוסית), החלליות המאוישות הראשונות, והתאמן כטייס גיבוי למשימת ווסטוק-4, ששוגרה באוגוסט 1962. בהמשך הוא היה מעורב מאוד גם בתכנון חלליות ווסחוד (Voskhod או Восхо́д, "שחר" ברוסית), שהיו הראשונות שנועדו לטיסה של יותר מאדם אחד.
באוקטובר 1964 פיקד קומרוב על טיסת הבכורה של חללית ווסחוד-1, שכללה שלושה אנשי צוות: קומרוב עצמו, המהנדס קונסטנטין פאוקטיסוב (Feoktistov, Феоктистов) והרופא בוריס יגורוב (Yegorov, Егоров), שניהם אזרחים, וחסרי ניסיון בטיסה. למעשה זה היה צוות הגיבוי של המשימה, ורק כמה ימים לפני השיגור הוחלט להדיח את הצוות המקורי לאחר שהתברר כי אביו של אחד מהם נרצח בטיהורים של סטלין, כלומר לא היה נאמן מספיק לברית המועצות, ואחר הוא ממוצא יהודי.
הצוות בפיקוד קומרוב השלים בהצלחה 16 הקפות של כדור הארץ במשך יממה, עסק בניסויים רפואיים במהלך הטיסה ורשם כמה נקודות ציון היסטוריות, בהן טיסת החלל הראשונה של יותר מאדם אחד ושיא הגובה בטיסה מאוישת (336 ק"מ). הם גם הצליחו לצפות מהחלל בזוהר הצפוני ולשגר הודעת ברכה למשתתפי המשחקים האולימפיים שהתקיימו באותם ימים בטוקיו. לאחר הטיסה המוצלחת זכה קומרוב לשבחים רבים: הוא קודם לדרגת קולונל וקיבל את עיטור הכבוד הגבוה "גיבור ברית המועצות".
לחץ פוליטי
1966 הייתה שנה קשה לתוכנית החלל הסובייטית. בינואר הלך לעולמו סרגיי קורולייב (Korolev או Королёв) שהוביל והנהיג את כל תחום טיסות החלל במדינה. בנוסף, הרוסים שהובילו בבטחה במרוץ החלל לאחר שהקדימו את האמריקנים בשיגור לוויין ושלחו את האדם הראשון לחלל, התחילו להרגיש שהאמריקנים מדביקים את הפער, ואף עוקפים אותם בדרך לירח, כשהשלימו במרץ חיבור מוצלח בין שתי חלליות במסלול. הרוסים החליטו לבטל את המשכה של תוכנית ווסחוד ולהפנות את רוב המשאבים לחלליות סויוז (Soyuz או Союз, "ברית" ברוסית) שתוכננו לשמש בין השאר לטיסות לירח.
אבל בעוד האמריקנים ממקדים מאמצים בתכנית אפולו, הרוסים - בעיקר אחרי מותו הפתאומי של קורולייב - עוד לא החליטו סופית כיצד בכוונתם להגיע לירח. אנשי הפיתוח של חלליות סויוז נאלצו להתמודד מצד אחד עם תוכניות מתחרות שרצו גם הן נתח מתוכנית החלל, ומצד שני עם לחץ של ההנהגה הפוליטית, שלא התעניינה כלל בפרטים הטכניים או בקשיים של טיסה לחלל, אבל רצתה הישגים - ומהר.
באווירה הזו התנהלו ההכנות לטיסה הראשונה של חללית סויוז, שתוכננה להיות משימה כפולה ומרהיבה במיוחד. החללית הראשונה - סויוז-1 - תשוגר עם קוסמונאוט אחד. למחרת תשוגר חללית נוספת - סויוז-2 - ובה שלושה קוסמונאוטים. שתי החלליות יחברו במסלול סביב כדור הארץ, ובעודן טסות יחד, ייצאו שני קוסמונאוטים מסויוז-2 ויעברו בהליכת חלל לסויוז-1. לאחר מכן ייפרדו החלליות וישובו לכדור הארץ בנפרד. התוכנית נועדה להמחיש את היכולות הסובייטיות והשליטה שלהם בטכניקות המתקדמות ביותר בטיסת חלל, הנחוצות כמובן לטיסה לירח.
ניסויים מבשרי רעות
קומרוב, שהיה שותף בפיתוח ובתכנון גם של חלליות סויוז, יועד להטיס בעצמו את סויוז-1, ולהיות הקוסמונאוט הראשון שיוצא פעמיים לחלל. אבל ההכנות לשיגור לא בישרו טובות. בנובמבר 1966 שוגרה חללית סויוז ריקה לטיסת מבחן. בשל בעיות בטיל השיגור החללית נכנסה למסלול נמוך מדי, ותקלות רבות גרמו לכך שצוות הבקרה התקשה לשלוט בה. כשהחליטו המהנדסים להנחית את החללית, לא הצליחו להכניסה למסלול נכון. היא חלפה מעל שטח ברית המועצות, ומנגנון ההשמדה העצמית שלה הופעל כשהייתה מעל האוקיינוס השקט.
כמה שבועות לאחר מכן בוצע נסיון נוסף לשגר חללית סויוז לא מאוישת. השיגור בוטל ברגע האחרון עקב תקלה בטיל, ודקות אחדות לאחר מכן התפוצץ הטיל לרסיסים. עובד באתר נהרג וכמה נפצעו, ונזק כבד נגרם לכן השיגור. כעבור חודשיים נוספים בוצע סוף סוף שיגור מוצלח, אך גם במשימה זו התקשה צוות הקרקע לשלוט בחללית הריקה. גם החזרה לארץ לא עברה בשלום: היא נחתה מאות קילומטרים מערבה מהיעד המתוכנן, והתברר כי בשל פגם בגוף החללית, היא התפחמה בעת הכניסה לאטמוספרה. אם היא הייתה מאוישת, הקוסמונאוטים היו נשרפים למוות.
על אף התקלות האלה ההכנות לשיגור המאויש הראשון של חללית סויוז התקדמו במהירות. הרוסים התכוונו לשגר את החללית ב-22 באפריל, יום הולדתו של לנין, והדרג הפוליטי לא הסכים לשמוע על דחייה. קומרוב וטייס הגיבוי שלו, יורי גגרין בכבודו ובעצמו, התכוננו למשימה במלוא המרץ, אבל היו מודעים למצב העגום של החללית. דו"ח של מהנדסים שבחנו את החללית פירט לא פחות מ-203 תקלות הדורשות תיקון. גגרין, שפיקח אישית על הבדיקה, ניסה להפעיל את משקלו הפוליטי כדי להביא לדחיית השיגור, אך ללא הועיל. נראה שאסון החללית האמריקנית אפולו 1, שנשרפה על כן השיגור בעת הכנות לטיסה כשלושה חודשים קודם לכן, רק דירבן את ההנהגה הסובייטית להתקדם בתוכנית החלל כדי לצמצם את הפער מהאמריקנים.
גגרין עצמו, לפי הסיפורים, ניסה לגרום לכך שקומרוב ייפסל מטיסה ברגע האחרון, מתוך הנחה שברית המועצות לא תסכן את הגיבור ההיסטורי שלה ותשלח אותו לחלל בחללית שלא ברור עד כמה היא כשירה ובטיחותית. קומרוב סירב לשתף פעולה עם תוכנית כזאת, משום שחשש כי ידידו יישלח לטיסה במקומו בכל זאת, וישלם על כך בחייו.
תקלות למכביר
סויוז-1 שוגרה בסופו של דבר קצת אחרי 3:30 לפנות בוקר ב-23 באפריל. השיגור עבר בשלום, ותשע דקות לאחר מכן היה קומרוב במסלול סביב כדור הארץ. תחילה הכל נראה טוב, אבל כעבור כמה דקות התחילו הבעיות. חללית סויוז צוידה בשני לוחות קולטי שמש שהיו אמורים לספק לה את רוב החשמל. הלוחות היו מקופלים בזמן השיגור, ואחד מהם לא נפתח כשהחללית הגיעה למסלול. המאמצים של קומרוב לפרוש ידנית את הלוח הסולרי או לתקן את הבעיה בדרכים אחרות עלו בתוהו. גם מאמציו לסובב את החללית כך שהלוח הנותר יפנה אל השמש לא צלחו בגלל תקלות.
בשל הבעיה עם הלוח הסולרי סבלה החללית ממחסור בחשמל, שהשפיע על יכולות התמרון שלה. כעת המשימה של סויוז-2 הפכה ממפגן ראווה של יכולת חלל לטיסת חילוץ. מהנדסים שבחנו את הסוגיה החליטו כי שני הקוסמונאוטים שיבצעו הליכת חלל ינסו לשחרר את קולט השמש התקוע. אלא שבמועד השיגור השתוללה סערה עזה באתר השיגור בקזחסטן. טיל השיגור נפגע מברק ומערכת החשמל שלו ניזוקה, מה שגרם לדחיית השיגור ובדיעבד הציל את חייהם של שלושת הקוסמונאוטים.
עם ביטולה של אפשרות החילוץ, לא נותרה לקומרוב ולצוות הקרקע אלא אפשרות אחת: להקדים את סיום המשימה ולנסות להנחית אותו ואת החללית בשלום. עם מעט מאוד דלק וחשמל ומערכת היגוי פגומה, נדרש קומרוב לבצע תמרון מסובך מאוד שלא נוסה קודם לכן, כדי להכניס את החללית לאטמוספרה בזווית נכונה. קומרוב, המהנדס המנוסה שהכיר את החללית כמו את כף ידו, פעל בקור רוח מעורר הערצה, והצליח לבצע את המשימה המסובכת.
עם הכניסה לאטמוספרה נותק הקשר עם החללית לדקות אחדות, בשל התלהטות החלק החיצוני שלה עקב החיכוך עם האוויר. כשחודש הקשר, נשמע קומרוב רגוע ושלו. אלא שהצרות לא הסתיימו. בגובה של כעשרה קילומטרים הייתה סויוז אמורה לפתוח אוטומטית את מצנחי הגרר, שיאטו את צלילתה וימשכו לאחר מכן את המצנח הראשי עד לפתיחתו. שניות אחדות לפני הנחיתה תוכננה החללית לשחרר את מעטה ההגנה מהתחממות, ולהפעיל רקטות נחיתה שיאטו אותה עוד יותר לקראת הפגיעה בקרקע.
מצנחי הגרר נפתח כמתוכנן, אבל הם לא משכו כראוי את המצנח העיקרי, והוא לא נפתח. קומרוב, עדיין בקור רוח, הפעיל ידנית את ההליך לפתיחת מצנח הגיבוי. אלא שזה הסתבך במיתרים של מצנחי הגרר, ולא נפתח כראוי. במקום לצנוח בעדינות, דהרה החללית אל הקרקע במהירות של ב-140 קילומטרים בשעה. עם הפגיעה בקרקע היא התבקעה לשניים. הדלק בטילי הבלימה התלקח, ועד מהרה מה שנותר מהחללית התפוצץ.
הדיווחים הראשונים מאתר האסון נטעו תקווה כי קומרוב שרד בדרך נס, משום שהמחלצים לא מצאו את גופתו. רק לאחר כמה שעות הבינו כי כל מה שנותר מהקוסמונאוט הוא שרידים מפוחמים במושב המרכזי - של הטייס. בחלליות הרוסיות הקודמות היה הטייס יכול להיחלץ בעזרת כסא מפלט, ולצנוח בנפרד מהחללית. אלא שבסויוז החליטו לוותר על מערכת חילוץ כזו כדי לחסוך מקום ומשקל, וקומרוב בילה כנראה את השניות האחרונות של הטיסה בידיעה שהוא צונח את מותו. על פי כמה דיווחים, למשל בספר Starman, שוחח קומרוב בדקות האחרונות עם ראש הממשלה, אלכסיי קוסיגין. ראש הממשלה התייפח אל מכשיר הקשר ושיבח את קומרוב על אומץ לבו ועל תרומתו לברית המועצות, בעוד קומרוב מגדף את האנשים ששלחו אותו אל מותו.
מקורם של הדיווחים האלה בקשב של סוכנות הביון האמריקאית, NSA, שצותת לכאורה לשיחה מתחנת האזנה אמריקנית בטורקיה. מקורות עדכניים יותר, בהם הספר In the Shadow of the Moon, טוענים כי הסיפור לא היה ולא נברא, וכי קומרוב המשיך לתפקד כטייס ניסוי ולנסות להתגבר על התקלות עד הרגע האחרון.
זיכרון על הירח
חקירת התאונה העלתה כי המיכל שבתוכו אוחסן המצנח הראשי היה עשוי ממתכת דקה מדי. הוא התעוות עם פתיחתם של מצנחי הגרר, ולכן המצנח הראשי לא השתחרר. בדיקת הציוד של סויוז-2, שלא שוגרה בשל פגיעת הברק, העלתה כי גם המצנחים שלה סבלו מאותו פגם תכנוני, ורוב הסיכויים שגם היא הייתה מתרסקת. פרטי החקירה של התקלות בטיסה נשמרו בסוד, כפי שהיה נהוג בברית המועצות, ופורסמו רק לאחר קריסתה.
שרידי גופתו של קומרוב נטמנו בהלוויה ממלכתית מפוארת בחומת הקרמלין. "קומרוב מסר את חייו בסויוז-1 למען המשך כיבוש החלל", כתב גגרין בהספד לעמיתו וידידו. גגרין היה נסער מאוד בעקבות מות חברו, ועל פי הספר Starman ביקש להיפגש אישית עם מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב, ולהטיח בפניו את ההאשמות כי הלחץ הפוליטי שלו הביא לשיגור הכושל. גגרין נהרג בתאונת מטוס כעבור פחות משנה, ויש שוחרי קונספירציות הטוענים כי התאונה לא הייתה מקרית.
קומרוב היה הראשון למות כתוצאה מטיסה לחלל, אך עידן הטיסות המאוישות לחלל גבה קורבנות עוד קודם לכן, ואפילו בטרם התחיל. כחודש לפני טיסתו ההיסטורית של גגרין נספה הקוסמונאוט ולנטין בונדרנקו (Bondarenko או Бондаренко) בשריפה במתקן אימונים. בארצות הברית, כשנה לפני האסון של אפולו 1, נהרגו האסטרונאוטים אליוט סי (See) וצ'רלי באסט (Bassett) בהתרסקות מטוס עוד בטרם הספיקו לטוס לחלל.
כמובן, ההתרסקות של סויוז-1 לא הייתה התאונה הקטלנית האחרונה בחלל. ב-1971 נספו שלושה קוסמונאוטים לאחר שנפתח שסתום בחללית שלהם עם התנתקותה מתחנת החלל סליוט. ארצות הברית איבדה לא פחות מ-14 אסטרונאוטים בתאונות חלל: שבעה בהתפוצצות המעבורת צ'לנג'ר ב-1986, ושבעה נוספים באסון המעבורת קולומביה ב-2003, בהם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון.
תוכנית סויוז התעכבה מאוד בעקבות הכישלון של המשימה הראשונה, ולאחר שהאמריקנים הנחיתו בהצלחה אדם על הירח, ויתרה למעשה ברית המועצות על תוכנית הירח המאוישת. היא הנחיתה בהצלחה חלליות לא מאוישות על הירח, ומיקדה את תוכנית החלל שלה בכיוונים אחרים, בראשם תחנות חלל מתקדמות. חללית סויוז שוכללה ושופרה מאז, והיא עדיין ממשיכה להטיס בני אדם לחלל. למעשה, מאז סיומה של תוכנית מעבורות החלל האמריקנית, זו החללית היחידה שמביאה בני אדם אל תחנת החלל וממנה - בהצלחה מלאה.
קומרוב נהרג בהתרסקות חללית שהייתה אמורה לסלול את הדרך לירח, ובסופו של דבר הגיע לשם בעקיפין. שמו מופיע על לוח זיכרון שהותירו אנשי אפולו 11, המפרט את שמותיהם של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים שנספו בתאונות, וכן על לוח דומה שהשאירו האסטרונאוטים של אפולו 15. כמו כן, מכתש בצד הרחוק של הירח נושא את שמו של הקוסמונאוט ששילם בחייו על החלטות פזיזות של פוליטיקאים.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
