אסור לנו להישאר ידידים

תפסיק להסתכל עליי במבט הזה. אמרתי לך את זה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, החמישית וה-6,000. לא הייתי מספיק ברורה? תן לי לאיית את זה בשבילך: ״י-ד-י-ד-י-ם״. כך נשמע הלהיט של מרשמלו והזמרת אן-מריה, Friends, שהאזנתי לו בלופים במשך כמה ימים. תוך כדי האזנה חשבתי עליו ועל הסמס המעצבן ששלח לי. דמיינתי אותו יושב מול הטלפון שלו ומקליד: "את בחורה חמודה, חכמה, מוכשרת, אינטליגנטית וכיף לי בחברתך, אבל לא יקרה בינינו שום דבר רומנטי".

הבעיה היא שכשהוא שלח לי את הסמס הזה, הוא לא הסתפק רק בו ומיד הגיעה התוספת הבעייתית: "אם בא לך קצת מגע את תמיד מוזמנת :)". ככה, עם הסמיילי בסוף. ומה בחורה דתייה כמוני אמורה לעשות עם דבר כזה? זה ממש בזבוז זמן ומשאבים, וגם קושר אותי רגשית אל האדם. אני לא מחפשת שטויות כאלה, אני הכי חדורת מטרה. אולי זו גם חלק מהבעיה - אני ממש רוצה זוגיות וזה יותר מדי שקוף. אין כאן משחק או הצגה.

אפרת קרסנר. "אני הכי חדורת מטרה"(צילום: איריס פולישוק)

"זו לא הצעה כל כך גרועה", אמרה לי אחת מחברותיי כשהצגתי לה את ההתכתבות. לא הסכמתי איתה. בעיניי, הדבר הכי גרוע זה להישאר ידידים עם מישהו שהיה לך קשר אינטימי איתו. בעבר, אחרי כל קשר שהיה נגמר, הייתי עושה דרמות, סצנות, סרטים ומה לא? חסימות בפייסבוק, מחיקת מספרי טלפונים, עצבים, צעקות, בכי, היסטריה וכעס. הפסקתי לעקוב באינסטגרם אחרי בחור שיצא איתי בקיץ האחרון, והוא בתגובה 'אינפרנד' אותי בפייסבוק. בחור שיצא איתי לפני שנה הרגיז אותי כל כך עד שפשוט טרקתי לו את הדלת של המכונית שלו. מבחור אחר נפרדתי בסניף ארומה הומה אדם אחרי שהצבתי לו אולטימטום להמשך הקשר, ועם בחור נוסף התחלתי לבכות, ממש מול הפרצוף שלו, כשהוא הסביר לי כלשונו כמה הוא "דפוק וחסר רגשות". אז עשיתי את הסצנות שלי והמשכתי הלאה.

בכל פעם מחדש הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, ושאני צריכה להיפרד מכל מי שלא מוכן לתת לי מעצמו ב-100%. וואלה, אני לא פרייארית ואף גבר לא יזכה ליהנות ממני אם הוא לא רואה את העתיד שלי איתו. אחר כך היו עוברים ימים, חודש, חודשיים, שלושה חודשים, חצי שנה ויותר. מה אני אמורה לעשות בכל הזמן המת הזה? אז הייתי אומרת לעצמי, יאללה, פאק איט, מה אכפת לי? לא יקרה שום דבר רע אם אחזור להיות בקשר עם בחור שכבר מכיר אותי. זה בטח לא אסון. קצת פרופורציות לא יזיקו כאן.

לפני כמה חודשים פגשתי את אחד הידידים שלי באירוע ואני זוכרת שהוא היה קצת אדיש כלפיי. כנראה שהגבתי לאדישות שלו בצורה שלא כל כך מצאה חן בעיניו. "תפסיקי עם המבט הזה שלך, אם מישהו יסתכל עלייך מהצד הוא יגיד שאת לא נורמלית". הוא טען. "אני מבינה אותו, הוא צודק", אמרה לי חברת אחרת כשסיפרתי לה מה קרה. "אתם קבעתם שתישארו ידידים ללא רגשות רומנטיים, והפרצופים שעשית לו בטח שיגעו אותו. את צריכה לעמוד בהבטחה שלך". אולי כל זה באשמתי? הרי אם לא הייתי נענית להצעה הזו להישאר ידידים, מלכתחילה לא הייתי מסתבכת כל כך.

"אני לא מאמין בידידות", כתב לי בזמנו בהודעת וואטסאפ. הוא לא רימה אותי, לא שיקר, לא העמיד פנים, לא זייף את כוונותיו. שנינו ידענו שמהקשר הזה אי אפשר יהיה לבסס מערכת יחסים. הוא הציע ואני הסכמתי.

אני לא אוהבת להרגיש שהחיים חולפים לי מול העיניים. אני כבר לא הנערה בת ה-17 ההיא, התלמידה הראשונה שהייתה מגיעה לתפילת שחרית בשבת אולפנה ומחלקת נרות שבת בבית החולים ביום שישי. "אני כבר אומר לך - אני לא האחד שלך. אין לך ממה להתבאס", הוא זרק לי פעם. נו טוב, לפחות הוא היה כן כבר מההתחלה.