אני ואתא נשנה את העולם
סוסיתא שנכנסה לחיינו בחריקת בלמים ועזבה ברוורס, ד"ר פישר שעבר מרופא לרופא והציג את מוצריו, השופרסל הראשון שנתן דחיפה לעסקים של שטראוס, ותעשיית הטקסטיל – שהקימה אימפריות שחלקן נפלו די מהר. כך נראתה התעשייה הישראלית בשנות ה-60
בשיתוף שטראוס
שנות ה-60 של המאה ה-20 היו שנים של מהפכות בכל העולם, וגם התעשייה הישראלית ידעה תהפוכות, כיאה למדינה שזה עתה חגגה בת-מצווה. הצנע בוטל ב-1959, וכעת הישראלים רצו לקנות דברים. תעשיית הרכב הישראלית ייצרה להם כבר ב-1960 את מכוניות הסוסיתא, שגופן היה מפיברגלאס ורצפתן מעץ לבוד, המוכר יותר בשמו "עץ סנדוויץ'". כעבור שנה שודרגה המכונית, קיבלה מֶרְכַּב פיברגלאס מלא, והפכה לפופולארית.
היצרנית, חברת אוטוקרס, שקדה על פיתוח דגמים חדשים כל העת ומכרה באותן שנים עשרות אלפי כלי רכב. סוסיתא הפכה לחלק מהפולקלור הישראלי וניתן למצוא אותה עד היום מככבת על פריטי אופנה, אך בתחילת שנות ה-70 פשטה אוטוקרס את הרגל, ולאחר גלגולים ספורים נפסק ייצור המכוניות לחלוטין.
בשנת 1965 הוקם מפעל שמשגשג עד היום: ד"ר פישר, או בשמו המקורי "פישר תעשיות פרמצבטיות בע"מ". מספר האיש מאחורי הלוגו, ד"ר אלי פישר: "בתחילת הדרך, אשתי דבורה עליה השלום ואני היינו כל החברה. אף אחד לא שמע עלינו עדיין והיינו צריכים לעשות 'תעמולה' - ללכת לקליניקות של רופאים בשעות הקבלה, לנסות להשתחל בין מטופלים ולקוות שהרופא יתרשם מהתרופה שיש לך להציע לפציינטים".
כיום מועסקים על ידי חברות התרופות בישראל גדודים של תועמלנים רפואיים, לרוב בוגרי תארים או קורסים יעודיים למקצוע, אך בשנות השישים שיווק ד"ר פישר את מרכולתו בעצמו. "אבי היה חבר הסתדרות הרופאים. לקחתי ממנו ספר עם רשימת כל הרופאים בארץ והלכתי לכתובת הראשונה. כשהגעתי, הסתבר שהרופא הזה לא עימנו כבר שנתיים. בצר לי כיתתי רגליי לכתובת הבאה בתור. נכנסתי לחדר ההמתנה – המון אנשים! חשבתי לעצמי, מצוין, רופא עם הרבה פציינטים כותב הרבה מרשמים. חיכיתי בתור אבל אף אחד לא יצא מהקליניקה זמן רב. שאלתי את מי שישב לידי והוא אמר לי: 'אנחנו לא בתור, אנחנו יושבים שבעה. הדוקטור נפטר אתמול'. בדרך החוצה זרקתי את הספר מהחלון והתחלתי להתהלך בין בתי המרקחת, לשאול מה שמות הרופאים על המרשמים שמגיעים אליהם", הוא מספר.
"כמובן שהייתי שמח לעשות את כל זה בטלפון", נאנח ד"ר פישר, "הייתה רק בעיה אחת: לקח שנתיים עד שסיפקו לי קו טלפון. במשך שנתיים ניהלנו מפעל, הזמנו סחורות, קנינו מכונות ושיווקנו תרופות – כל זה ללא קו טלפון אחד. למרבה המזל, להוריי כבר היה קו טלפון בביתם, ואמי הייתה פנסיונרית. אז נתנו את מספר הטלפון שלהם לכולם, וכמה פעמים ביום יצאה דבורה לטלפון ציבורי ברחוב, שלשלה אסימון ושאלה את חמותה אם היו לנו הודעות".
הרחק בצפון הצליחה חברת שטראוס לגדול, עקב בצעד אגודל, ומיכאל שטראוס מספר על רגע המפנה: "בשנות החמישים ישראלים קנו את מזונם במכולות. זה מה שהיה. ומכולות לא אהבו לעבוד איתנו. הם העדיפו לקבל במרוכז את הכל מתנובה – חלב, ביצים וגבינות בעסקת חבילה נוחה. אבל אז פתחו שופרסל את הסופרמרקט העברי הראשון ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. זו הייתה מהפכה של ממש, משום ששופרסל רצו להציג על המדפים כמה שיותר מוצרים, ובפרט את אלו שאנשים לא הכירו. לקראת הפתיחה נסעתי מנהריה לפגוש את המנהל, ופגשתי קמעונאי שהיה אדיב ועזר לי בכל מה שהייתי צריך. רק לפני שיצאתי ממשרדו הוא רמז לי לבוא לבוש קצת יותר טוב בפעם הבאה, ואז שמתי לב שבאתי לפגישת העסקים הגורלית במכנסיים קצרים וסנדלים". עד שנת 1961 הוקמו סופרמרקטים גם בירושלים, חדרה והרצליה, ונרשם גידול במחזורים בכל חודש.
בקיץ 1960 נולדה עפרה שטראוס, כיום יו"ר קבוצת שטראוס. מימיה הראשונים במשפחת תעשיינים היא זוכרת רעשי מכונות, ובעיקר טעמים. "זו הייתה זכות גדולה לשבת עם סבתא הִילדה ולטעום מוצרים ומתכונים חדשים. היום יש לנו מעבדות ומדענים, אבל בשנות ה-60 הפה היה הקריטריון היחיד", היא מספרת.
"לפני זמן קצר ישבתי עם אבי בבית קפה", מוסיפה שטראוס, "לפתע ניגש אלינו אדם מבוגר ושאל אם אנחנו מיכאל ועפרה שטראוס. אישרנו, והוא סיפר שהוא זוכר אותי כילדה קטנה מגיעה עם אבי למרכול שהיה לו בצפת ועוזרת לעבור על טפסי ההזמנה והכמויות בארגזים. הוא שמע אותי לוחשת 'אבא, הכמויות לא נכונות, תספור שוב'. שנים סיפרו עלי את הסיפור הזה במשפחה, אבל תמיד הנחתי שזו אגדה שבאה להחמיא, והנה פגשתי מישהו שהיה עד לתקופה הרחוקה שנסעתי עם אבא ברחבי הארץ, מדלגים מחנות לחנות".
לא כל הזיכרונות ורודים. "יש הרבה לחץ בעסק. כשרוכשים מכונה חדשה למוצר מסוים, ולעתים מכונה חדשה צריכה גם בניין חדש לשבת בו, זה סיכון אדיר. רק לאחר זמן-מה אפשר לדעת אם ההשקעה השתלמה או שהיא גוררת אותך למטה. בתעשיית המזון יש חשיבות גם למצב החקלאות. אני זוכרת שיחות משפחתיות על משברים בחקלאות, שהשפיעו על היכולת שלנו לקבל חומרי גלם ולייצר".
גם תעשיית הטקסטיל המקומית עבדה במלוא המרץ. בקריית-אתא שגשג מפעל "אתא", שנתן ליישוב את שמו וסיפק לישראלים בגדי עבודה נוחים וחזקים שהפכו מזוהים עם קוד האופנה התכליתי שאפיין את השנים ההן. "כיתן" הרחיב באותה שנה את המפעל שלו בדימונה ובנה אולם ייצור שני, בנוסף למפעל הותיק שישב על גבול תל-אביב – רמת-גן. בקריית-גת הוקם מפעל "פולגת" ובתל אביב העסיקה "משכית" עולות ועולים בעיצוב וייצור אופנה בהשראת ארצות האיסלאם מהן באו.
עם הזמן, "אתא" התקשה לעדכן את עיצוביו ולהתמודד עם המתחרים החדשים, הבעלים הוחלפו ועמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון, מונה למנהל המפעל. בן-גוריון סיים באותם ימים קריירה כבכיר במשטרה ולא היה לו רקע כתעשיין או כאיש אופנה, ולכן מינויו התפרש לעתים כמהלך נואש. "כיתן" נקלע להפסדים של מיליוני לירות ישראליות, והממשלה נרתמה לעזרתו. ול"משכית", שהוקמה כחברה ממשלתית, התייחסו בתקשורת כאל "בור ללא תחתית". כבר אז זיהו פרשני הכלכלה שמשבר טקסטיל ארצי מגיע, ואכן, התעשייה הזו דעכה לאיטה עד שבשנות ה-90 הפכה לסמל למאבקי עובדים בפריפריה.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף שטראוס
לפנייה לכתב/ת 
