י"ל פרץ בתרגום חדש: אוסף חשוב ליוצר קלאסי

מחווה של נדיבות תרבותית ואהבה עשה דורי פרנס, כשבחר 40 (י"ל) סיפורים מיצירתו הענפה של י"ל פרץ ותירגם אותם לעברית גמישה וקרובה. פרץ (1852־1915) היה חרש תרבות מרכזי בתרבות העברית ובעיקר בתרבות היידית - שיחד עם מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם הוא נמנה עם מכונניה - והוא ראוי מאוד למחווה הזו.

בסיפוריו, שהדחף הסוציאליסטי־הומניסטי מהותי בהם, מציג פרץ את העוני הנורא של חלק נכבד מיהודי פולין ומזרח אירופה. באופן חריף ואירוני הוא טוען, למשל, בסיפור הנושא את שם הקובץ, "עיר המתים", שיהודים עניים, שחייהם אינם חיים, לא ממש יכולים למות ולהגיע לגיהינום או לגן עדן - כי הרי לא חיו כלל. למעשה, בסיפורים שהם וריאציה על סיפורי חסידים - וכמה מהם כלולים כאן - פרץ עיצב והדגיש את הפן הסוציאליסטי של תנועת החסידות עצמה ואת הדחף הדמוקרטי שפיעם בה (הסיפור החזק "אם לא למעלה מזה", שכאן תורגם ל"אם לא גבוה יותר", מדגיש את הממד החברתי של החסידות). גם עצם הכתיבה ביידיש, שפת העם, נובעת מאותו דחף שניתן לכנותו סוציאליסטי.

השבר הגדול של אובדן הוודאות הדתית. י"ל פרץ

פרץ מרבה לעסוק במעמד האישה היהודית, מתוך ביקורת על אפלייתה בחברה המסורתית ומתוך השקפת עולם פמיניסטית. בין היתר הוא עומד על זכותן של הנשים לרומנטיקה ואף לארוטיקה, זכויות שאינן מובנות לעיתים בחברה היהודית המתוארת ("שני עולמות נפרדים, עולם גברי ועולם נשי"). אפשר לקשר לזה גם את האופן שבו מציג פרץ את חולשתם של הגברים היהודים, כמו בסיפור היפה "מנדל של ברַיינֶה", שבו מוצג הגבר היהודי הלמדן כפנטזיונר שרק פיכחונה של אשתו מציל אותו מאסונות, כפי שמסגיר שמו.

בסיפורים המעטים בקובץ שעוסקים ביהודים מודרנים, פרץ מתאר את השבר הגדול של אובדן הוודאות הדתית. "לא לחינם נהג סבי עליו השלום לומר: 'מי שאינו אדוק חי עם לב כואב ומת בלי נחמה'", הוא כותב. ובמקביל, בסיפור "הילד העני", מבטא פרץ בטון סאטירי את אוזלת ידן של המסורת והמודרניות כאחת מול עוני מחפיר: "אילו הייתי אדוק, אולי הייתי חושב כך: האם שווה המצווה (לתת נדבה לילד עני) את שמונת הגרוש? כלום לא הייתי יוצא ידי חובתי תחת זאת בתפילת מנחה? או באנחה חמה יותר בשעת התפילה? כיוון שאיני אדוק, עמדה כנגד עיניי רק טובת הילד: עם שמונת הגרושים שלי רק אזיק לו! אהפוך אותו לקבצן לנצח!" סיפורים אחדים נוגעים באנטישמיות הפולנית כלפי יהודים - "זוהי מין כולרה, מין אפידמיה", מסביר פולני הגון באחד הסיפורים - והיא גם הרקע לגילויים יוצאי דופן של קרבה ורעות ואף משיכה ארוטית בין העמים.

חלק מהסיפורים בקובץ נקראים בהנאה גדולה עד היום. כזה הוא למשל הסיפור הקצרצר "התענית", על אב יהודי, עני מרוד, שמשכנע את בניו הרעבים לא להתלונן על מצוקת הרעב בטענה (שקרית) שהיום הוא יום תענית. כזה הוא הסיפור המפורסם "בונצֶ'ה שתוֹק", על יהודי תם שכל חייו ייסורים; סיפור שאמנם נכתב בדחף סוציאליסטי עז, אך הסיום הפאנצ'י שלו מציג עמדה אמביוולנטית כלפי פשוטי העם. אבל חלק ניכר מהסיפורים אינם עובדים היום כסיפורים "סתם". לעיתים הנושא והסגנון זרים ורחוקים מאיתנו, לעיתים הם מציגים אלגוריות גסות, חלקם אינם בנויים היטב, או שהם מאריכים שלא לצורך או אינם קולעים למטרה.

"לא תחמוד" הוא דוגמה לסיפור כזה, שאינו בנוי כהלכה. תחילת הסיפור - שעוסק בגלגולי נשמה ככפרה על חטא קדום - מבריקה. צדיק שעמד להשיב את נשמתו לבורא סבל מגסיסה מייסרת. הסיבה: הגוף לא רצה לשחרר את הנשמה בטענה שבקושי חי תחת נשמת הצדיק הסגפן. בגלל ייסורי הגסיסה חמד הצדיק ברגע האחרון מיתת נשיקה, ועל חטאו זה - חטא שכבר לא נותר לו זמן לכפר עליו - הוא נידון לגלגול נוסף. זה יכול היה להיות פאנץ' אכזרי ומחוכם, אלא שמכאן הסיפור מתארך ללא צורך וללא עוקץ ומציג את חטאו הבנאלי של צדיק נוסף שהנשמה מתגלגלת בגופו, החומד את הוודקה והדג המלוח בפונדק של ערלים שהוא נקלע אליו.

פרץ הוא כאמור דמות מפתח בתרבות היידית, אך האם הוא גם סופר טוב? מקריאת הקובץ הזה עולה, אם כן, תשובה שאינה חד־משמעית. וכל זה לא

 גורע מחשיבות פרויקט הליקוט והתרגום של פרנס. במקרה של יצירות ויוצרים קלאסיים, גם אם איננו מצליחים ליהנות מהקריאה, מקריאה "סתם", יש תועלת בקריאה היסטורית, כלומר בהבנת יצירות ויוצרים שהיו חשובים ומרכזיים בזמנם. קריאה כזו תורמת הן להבנת העידן שבו נכתבו אותן יצירות, והן להבנת התרבות הספרותית של זמנן והשפעתה על דברי ימי הספרות.

"עיר המתים", י"ל פרץ, מיידיש: דורי פרנס, מודן, 436 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".