רק בישראל: טבע שיש כאן בלבד
בזכות מיקומה הגיאוגרפי הייחודי התברכה ישראל במגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, כמה מהם אי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. התפוצה המצומצמת גם מעמידה רבים מהמינים הייחודיים לארץ בסכנת הכחדה
חלק מהמינים האלו הם אנדמיים לישראל, כלומר ייחודיים, ונמצאים אך ורק כאן. בכתבה הזו נכיר כמה מהם: את הצבי שהפך לסמל, את הטריסטרמית הנועזת שמשגשגת בין בני האדם, את העגולשון שחשבנו שאבד לעד לפני ששב והופיע, ואת האירוסים, החבצלות והשום שפורחים רק אצלנו.
הסמל
"ארץ הצבי" הוא אחד מכינוייה של ארץ ישראל, כינוי שמקורו בספר דניאל. במקור התנ"כי הכוונה ככל הנראה אינה לבעל החיים – המילה צבי מציינת תפארת, יופי או הדר, ולכן ארץ הצבי היא "ארץ תפארת" או אולי "ארץ נהדרת".
עם זאת, אין ספק שישראל היא גם ארץ הצבאים. הם היו פה עוד מימי התנ"ך, והפכו לאחד מסמלי הארץ. כיום יש בארץ כמה סוגים של צבאים. הצבי הארץ ישראלי, בעל השם הלטיני הנפלא Gazella gazella gazelle (גאזלה גאזלה גאזלה) הוא תת-מין של הצבי המצוי, שנמצא גם באיראן ובטורקיה. מחקרים הראו שתת-המין מהווה אוכלוסייה נפרדת מבחינה גנטית. בעבר היה הצבי הארץ-ישראלי נפוץ גם בשטחי ירדן וסוריה, ובתקופות קרות יותר הִדְרים עד לסיני, אך כיום ניתן למצוא אותו רק בארץ.
לפי ההערכות יש כ-2,000 צבאים כאלו בטבע, בגליל, בגולן ובמדבר יהודה. האוכלוסייה שלהם נמצאת במגמת ירידה בשל אובדן שטחי מחיה לבנייה ולחקלאות, עלייה במספר הטורפים כמו זאבים ותנים וגם כלבים משוטטים, וציד בידי אדם. בנוסף, כל אביב נאספים עופרים קטנים בידי מטיילים, שמוצאים אותם בעשב וסבורים בטעות שאמו של העופר נטשה אותו.
כוונתם של אותם אנשים טובה והם דואגים לשלומו של העופר, אבל למעשה הם דנים אותו לחיי שבי בגן חיות או בפינת חי. לאחר ההמלטה, הצביות מסתירות את העופרים הרכים בין העשבים ומתרחקות, כדי להסיט מהם את תשומת הלב של טורפים שעשויים להיות באזור. הן חוזרות מפעם לפעם אל העופרים להניק אותם ולטפל בהם. לכן, אם אתם נתקלים בעופר שנראה נטוש, דעו שכמעט בוודאות אמא שלו נמצאת בסביבה. הוא לא זקוק לעזרה – הוא צריך שתתרחקו מהמקום בלי לגעת בו, ותתנו לצביה לחזור אליו.
עוד תת-מין של הצבי המצוי שגם הוא ייחודי לישראל הוא צבי השיטים (Gazella gazella acaciae). צבי זה נמצא בסכנת הכחדה חמורה הרבה יותר, שכן כל האוכלוסייה שלו כוללת כ-20-30 פרטים, כמעט כולם בשמורת חי-בר ביוטבתה.
המין השלישי של צבאים בארץ הוא צבי הנגב (Gazella dorcas), שחי גם באזורים נרחבים בצפון אפריקה. הצבאים האלו מותאמים היטב למדבר ומסוגלים לחיות כמעט ללא שתיית מים: את הנוזלים הדרושים להם הם משיגים מעלי השיטה שהם אוכלים. בארץ ישנם כ-1,000-1,500 פרטים, בנגב ובערבה.
כאמור, אחת מהסכנות המאיימות על הצבאים בישראל היא ציד. חוקרים מהאוניברסיטה העברית, בראשותה של ד"ר גילה כחילה בר-גל, פרסמו לפני כשנתיים מאמר ובו הציעו להשתמש בשיטות של זיהוי פלילי כדי למצוא את הציידים ולהעמידם לדין, וכך לשמור על בעלי החיים. הם הציגו מקרה שבו דם שנמצא על כלי הנשק, השקים ואפילו הבגדים של הציד זוהה כדם של צבי ארץ-ישראלי, ואפשר היה גם לקבוע שמקור הדם לפחות בשלושה פרטים נפרדים. החוקרים מקווים שטכנולוגיות כאלו יוכלו לעזור בשמירה על אוכלוסיות הצבאים.
הנועזת
היעלים בעין גדי יודעים לאן ללכת כאשר הקרציות ושאר טפילים מתחילים להציק יותר מדי: אל המקום שבו נמצאות הטריסטמיות (Onychognathus tristramii). ציפורים אלו, המתגוררות באזור ים המלח, הנגב והערבה, פולות את הקרציות מפרוותם של היעלים וזוכות בארוחה נאה: סידור טוב לשני הצדדים.
הנזירים במנזר הר-סבא שבמדבר יהודה מכירים היטב את הציפורים הקטנות, ונהגו לכנות אותן שחרור כתום-כנפיים, בשל צבען השחור וכנפיהן הכתומות הבוהקות. למעשה הטריסטרמיות שייכות למשפחת הזרזירים, ונקראו בעבר "זרזיר ים המלח". כיום הן נקראות על שם הנרי בייקר טריסטרם (Tristram), כומר וחוקר טבע אנגלי בן המאה ה-19, שביקר חמש פעמים בארץ ישראל ואסף כ-400 מינים של בעלי חיים. רבים מהם היו חדשים למדע, בהם גם הציפור שקיבלה את שמו.
מלבד קרציות של יעלים, הטריסטרמיות סועדות את ליבן גם בחרקים שהן תופסות ובפירות שונים. בניגוד לחיות בר רבות, התיישבות האדם המואצת באזור לא צמצמה את שטח המחיה של הטריסטרמיות אלא דווקא הרחיבה אותו, וסיפקה להן עוד מקורות מזון. הציפורים "משלימות הכנסה" מהכרמים ומטעי התמרים, ולעתים גורמות נזק ממשי לחקלאות. הן גם החלו לבקר באופן קבוע במגרשי החניה של עין גדי ומצדה, שם הן מלקטות מחזיתות של מכוניות את החרקים שאיתרע מזלם להתרסק עליהן. הטריסטרמיות אינן בוחלות גם בחיטוט באשפה שבני האדם משאירים אחריהם. השמועות מספרות שהן אוהבות במיוחד במבה.
הרומן של הציפורים עם בני האדם אינו חדש. הנזירים מהר-סבא נהגו להאכיל אותן צימוקים וחצבו בעבורן תאי קינון, וגם היום הן עשויות לקחת אוכל מידיהם של מטיילים באזור. חלקן עזבו את נקיקי ההרים, מקום הקינון הרגיל שלהן, ועברו לקנן סמוך למגורי האדם.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת נספרו כ-20 זוגות מקננים בלבד, אך כיום, ככל הנראה בשל הסתגלותן לבני האדם, ישנם מאות זוגות של טריסטרמיות, והן התפשטו לערבה, לערד, לדימונה וגם לירושלים. זוג אחד נצפה לפני מספר שנים מקנן בהר הבית.
הקאמבק
לא מעט בעלי חיים ששוטטו בעבר בארצנו כבר נעלמו מהנוף: האריה האסייתי, למשל, נכחד מהאזור ככל הנראה כבר במאה ה-13, והדוב הסורי במאה ה-19. היעלמות של בעל חיים עצובה במיוחד כאשר הוא ייחודי לישראל, ואובדנו מלמד על הכחדה מוחלטת של המין. כך היה למשל עם הדו-חי עגולשון שחור-גחון (Latonia nigriventer), הדומה לצפרדע, שנכחד בעקבות ייבוש אגם החולה. או כך לפחות חשבנו, עד נובמבר 2011.
סיפורו של העגולשון מתחיל בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כאשר זואולוגים מהמכון הביולוגי הפדגוגי בתל אביב ומהאוניברסיטה העברית בירושלים מצאו שני פרטים באזור אגם החולה ולקחו אותם איתם לצורך הגדרה וקיטלוג. עוד פרט הגיע לאוניברסיטה העברית ב-1955, והיה האחרון שראו החוקרים במשך יותר מ-50 שנה. ייבוש החולה חיסל את רוב שטח המחיה המשוער של המין, וההנחה הייתה שהוא נכחד יחד עם מינים אחרים שהחולה הייתה ביתם, כמו הדג לַבְנוּן החולה.
ואז, יום בהיר אחד בסתיו של 2011, הסתובב פקח רשות הטבע יורם מלכה בשמורת החולה וראה שם צפרדע שלא הכיר. הוא הצליח לתפוס אותה, וכאשר הראה אותה למומחים שהגיעו למחרת לשמורה הם קבעו ללא ספק כי זו אינה צפרדע אלא אותו מין אבוד, עגולשון שחור-גחון. שמו ניתן לו בשל לשונו, שאינה ארוכה כמו של צפרדעים ואינה משמשת לתפיסת טרף, ובשל בטנו שצבעה, כפי שבוודאי ניחשתם, שחור. או לפחות, בעיקר שחור – כי היא מקושטת בנקודות לבנות רבות.
הגילוי עורר, כצפוי, התרגשות ושמחה גדולה. "חשבתי שיש סיכוי שהמין הזה ימצא שוב, אבל לא האמנתי שאזכה לכך" אמר ד"ר שריג גפני מבית הספר למדעי הים במרכז האקדמי רופין, אחד המומחים שאישרו את זהות הדו-חי.
בשנים הראשונות לאחר הגילוי החוקרים והפקחים חיפשו אחר פרטים נוספים בסבכים של צמחי קנה ופטל, אך העגולשונים היו מוסווים היטב בתוך הבוץ הכהה, ובשלוש שנים החוקרים הצליחו למצוא רק כעשרים פרטים. לקראת סוף 2014 נמצא עגולשון שחור גחון ראשון במים באחד היישובים באזור והחוקרים החלו לחפש במקומות אחרים. התברר שהעגולשון מעדיף את החיים במים, ופעיל בעיקר בלילות. כשהחיפושים עברו למקום ולזמן הנכונים החוקרים החלו לתפוס פרטים רבים הרבה יותר, לעיתים עשרות בלילה אחד. כיום ההערכות הן שמאות עגולשונים חיים בסביבת השמורה.
החוקרים משתמשים גם בטכנולוגיות חדשות כדי לעקוב אחר דו-חיים אלה. הם פיתחו בדיקת DNA רגישה שיכולה לזהות את עקבותיהם בדגימות מים, גם אם עברו שבועיים מאז היה עגולשון במים האלו. בדיקת מקווי המים העלתה כי העגולשונים נפוצים בכמה וכמה מקומות ברחבי השמורה, בין היתר באגמון החולה.
הפורחים
התורה מזכירה שבעה מיני צמחים שארץ ישראל השתבחה בהם: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" (דברים ח' 7-8) וכולם גדלים פה עד היום ומשמשים למאכל. הדבש בפסוק הזה כנראה אינו דבש אלא סילאן, משום שלדעת החוקרים הוא מתייחס לפרי התמר ששימש להמתקה. אך החיטה, השעורה, הגפן והתאנה, הרימון, הזית והתמר נמצאים בשפע גם במקומות רבים נוספים. צמחים אחרים, לעומת זאת, גדלים אך ורק כאן.
נפתח בסמל של החברה להגנת הטבע – האירוס. בישראל צומחים בר 16 מינים של הפרח היפה הזה, וכמה מהם לא ניתן למצוא בשום מקום אחר. ביניהם אפשר למנות את אירוס הסרגל (Iris vartanii), שקרוי על שם עליו הישרים, וגדל באזורי ההרים ובעיקר בכרמל, ואירוס הארגמן (Iris atropurpurea), שהיה נפוץ בעבר בכל מישור החוף, מאשדוד עד בנימינה, וכיום ניתן לראות אותו בעיקר בשמורות טבע כמו נחל פולג או גבעת האירוסים בחולות ראשון לציון – נס ציונה. תפוצתו של אירוס הגלבוע (Iris haynei) מוגבלת עוד יותר, והוא צומח בגלבוע (תיראו מופתעים) וברצועה צרה בשומרון. דווקא הפרח שזכה לשם אירוס ארצישראלי (Iris palaestina) צומח גם במדינות נוספות באזורנו.
בנגב יש כמה מינים של צמחים שהסתגלו לתנאי היובש והחום וחיים רק שם, כמו חבצלת הנגב היפה (Desert Pancratium), שמקשטת את החול בפרחים לבנים בעונת הסתיו. העלים שלה מסתלסלים לאחר הפריחה, תופעה שמטרתה לצמצם את שטח הפנים של העלה וכך להפחית את איבוד המים דרכו ולמנוע התייבשות. לשון שור נגבית (Hormuzakia negevensis) נמצאת רק בשטח מצומצם מאוד, כדונם או שניים, במישור ימין בנגב. הצמח התגלה רק ב-1994, על ידי האקולוג הישראלי אבינועם דנין. כיום יש כמה עשרות פרטים של הצמח בלבד, והוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה.
צמחים אחרים מעדיפים דווקא את מרכז הארץ. השום התל-אביבי (Allium tel-avivense) למשל, בעל התפרחת הוורודה היפה, גדל באדמת כורכר וחול-חמרה לאורך מישור החוף.
באזורים דומים גדלה גם חומעת האווירון (Rumex rothschildianus), שזיהה אהרון אהרונסון, הבוטנאי וחבר מחתרת ניל"י שגילה גם את אם החיטה. אהרונסון הוא שנתן לה את שמה הלטיני, רוטשילדיאנוס, על שם הברון רוטשילד. הפיתוח המואץ של מישור החוף, בניית הבניינים וסלילת הכבישים, הרסו חלק ניכר משטח המחיה של צמחים אלו (ורבים אחרים). חומעת האווירון נמצאת כיום בסכנת הכחדה חמורה במיוחד.
מלבד מקרים נדירים, כמו זה של הטריסטרמיות חובבות האדם, ההתיישבות, החקלאות והכבישים פוגעים פגיעה אנושה בשטחי המחיה של צמחים ובעלי חיים כאחד. הרשויות וארגוני שמירת הסביבה פועלים באמצעים שונים בניסיון למנוע את ההכחדות הבאות, כמו הגדלת שטחי שמורות הטבע, יצירת גשרים ומעברי חיות בכבישים סואנים, פיקוח על אוכלוסיית הטורפים, מאבק בציד לא חוקי ועוד. בלי אמצעים כאלו, לא נוכל להבטיח שגם הדורות הבאים ייהנו מהמגוון הביולוגי המרשים של ארץ ישראל. ללא הציפורים, הדו-חיים והיונקים, ללא השום והחבצלת והאירוסים, ארץ הצבי תאבד הרבה מהתפארת וההדר שלה.
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
