למה גם הנישואים השניים שלהם נכשלים?
לעיתים אנחנו באים לקשר מתוך ציפייה ותקווה שהפעם הוא יהיה נכון, יציב וטוב, ולא עושים מאומה מעבר לכך. יש לנו איזושהי אשליה שבחרנו לא נכון בפרק א' או במערכות היחסים הקודמות שלנו, ושעכשיו הכול יבוא על מקומו בשלום. אבל זוהי טעות, וללא עבודה עצמית – שום דבר לא ישתנה
אחת הבעיות בקשרים מאוחרים יותר ובפרט במערכות יחסים בפרק ב' היא שלעיתים אנחנו באים לקשר מתוך ציפייה ותקווה שהפעם הוא יהיה נכון, יציב וטוב, ולא עושים מאומה מעבר לכך. יש לנו איזושהי אשליה שבחרנו לא נכון בפרק א' או במערכות היחסים הקודמות שלנו, ושעכשיו הכול יבוא על מקומו בשלום. כאילו שבמעשה קסמים פגשנו את בחיר/ת ליבנו, וכעת אנחנו מסודרים. החדשות הלא טובות הן שאם אנחנו לא נהיה מעורבים בקשר עצמו, אם לא נביא את עצמנו, את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את החששות, הקשיים והשמחות, יהיה לנו קשר חד-צדדי שיסתיים בכישלון.
אביב ורונה (השמות האמיתיים שמורים במערכת) הם שני גרושים עם ילדים מנישואים קודמים. הם הכירו, התאהבו, חשבו שהם עושים "תיקון" לזוגיות הקודמת שלהם, מבלי באמת לפעול לכך. הבעיה היא ששניהם הגיעו עם קשיים ובעיות שאותם סחבו עוד מהקשר הקודם, קשיים שנכנסו לבסוף גם לקשר החדש. זה אומר שלאחר זמן מה רונה חזרה לדפוסים הישנים שלה של חוסר סבלנות וצעקות, ואילו אביב חזר להסתגרות המוכרת כל-כך ולהליכה עם ראש כפוף בבית.
היא ציפתה ממנו לשותפות מלאה בגידול הילדים המשותפים החדשים שלהם, בזמן שהוא רק רצה לברוח לעבודה. היא לא ממש הקשיבה לקשיים שלו והוא לא ממש התאמץ להסביר לה אותם. היא חוותה תסכול גדול, נטל פיזי ועומס רגשי גדול, והוא לא היה שם בשבילה. בקיצור, הם לא ממש ידעו להיות שם זה עבור זו, לא עצרו רגע לחשוב שאולי גם לשני קשה ושאולי גם הוא חווה קשיים ותסכולים. הם לא הביאו את עצמם לקשר, לא התאמצו במערכת היחסים הזו, לא מול הבית ולא האחד מול השני.
ההבדל בין אדם ש"בא לקשר" לבין מי ש"מביא את עצמו לקשר" הוא ההבדל בין האם אנחנו פסיביים או אקטיביים במערכת היחסים. האם אנחנו יושבים ומחכים שהכול יסתדר עבורנו, או שאנחנו פועלים כדי לשנות דברים. האם אנחנו חושבים למשל שאם נגיד פעם אחת שאנחנו אוהבים אז זה יספיק, או שאם הקשבנו לו כשהיה לו קשה בעבודה, אזי עשינו את שלנו.
ייתכן שאם נעשה רק את מה שאנחנו אוהבים ורוצים באמת נהיה מאושרים. אולי. אבל אני מבטיחה לכם שזה יקרה לפרק זמן קצר מאוד כי זה שישן לצדנו, בן הזוג שנמצא שם לפעמים, גם לו יש צרכים ורצונות. גם הוא חושב על דברים ולפעמים זקוק לתמיכה או עידוד או לחלוק דברים שאותנו פחות מעניינים.
אחריות מול אדישות
האם אנחנו ערים למצב הזה שאנחנו שניים בקשר? שיש שני אנשים שיש להם עולם משלהם והם היו רוצים שהעולם הזה יהיה מואר ונעים? שאם אחד צריך לדבר על משהו אז רצוי שהשני יחוש אמפתיה לדבריו, או לפחות יקשיב לו בסבלנות? שאם ילדנו עוד ילדים משותפים בפרק ב' אז האחריות היא על שנינו? זוגיות מודעת, לעומת זאת, היא זוגיות שבה שני בני הזוג מתחילים להתוודע למניעים שיושבים מתחת לקשיים שצצים מעל פני השטח. הם מתחילים להבין את דפוסי הפעולה שלהם בקשר.
ההתפרצות ולקיחת האחריות הטוטאלית של הבית על ידי רונה באה כתוצאה מילדות עשוקה וענייה, שבה אף אחד לא שם לב אליה והיא הייתה צריכה לפעול בעצמה. מצד שני, היא כעסה וצעקה כי זה מה שלמדה בבית ילדותה. כך התנהגו אליה, וזו הדרך שלה להגיב כשמשהו לא מסתדר לה. היא לא מכירה משהו אחר.
אביב מאז ומתמיד חי בצל אימא מאיימת ש"נבחה עליו", לדבריו, בכל רגע אפשרי. הוא לא ידע לדבר את הצרכים או הרצונות שלו כי לא הייתה הזדמנות לכך בילדותו, ומי בכלל הקשיב לו? הוא פוחד להביע את דעתו כי הוא יודע שיחטוף על כך ביקורת או שפשוט לא יתייחסו אליו, דבר שמעניק לו הרגשה שהוא עוד יותר קטן ולא חשוב. כך שניהם מנהלים דינמיקה של "באים לקשר" מתוך תקווה שמשהו יסתדר, מבלי שהם יצטרכו לעשות דבר מה בנידון, וכל זה במקום להביא את עצמם למערכת יחסים מודעת, נכונה, מכילה ואוהבת.
שניהם זקוקים האחד לתמיכה של השנייה. הם צריכים ללמוד לתת אותה, להעניק, להבין מה עומד בבסיס הקשיים שלהם ולהתגבר על החסמים ועל דפוסי הפעולה שמכשילים את הקשר שלהם. זה לא יהיה קל אבל זה בהחלט אפשרי.
הלית אסא היא יועצת זוגית בשיטת האימאגו, מרצה ומנחת סדנאות בנושא פרק א' ופרק ב'
