ביקורת סרט - "מודי": נאיביות מופרזת
הציירת מוד לואיס סבלה מדלקת מפרקים, גורשה מביתה בידי אחיה ואולצה לחיות לצד סוחר דגים אלים שהפך לבן זוגה. מתוך הכאב החלה לצייר וכישרונה הייחודי הפך סמל לרוח האנושית. את הסרט עליה יצרו שלוש נשים שמתמסרות לרגש וערכים ונמנעות מהחלקים המאתגרים באמת בסיפור
חייה של הציירת הקנדית מוד לואיס (1970-1903) היו קשים. מילדותה היא סבלה מדלקת מפרקים שגרונית שמשנה לשנה הקשתה את מפרקיה וכופפה את גופה. גם בחייה האישיים היא חוותה לא מעט סבל רגשי ופיזי. שום דבר במקום בו היא חיה, באורחות חייה, ובקשיים שחוותה, לא אמור היה להוביל לפרסום הבינלאומי לו היא זוכה כיום. מפתיע עוד יותר לגלות כי מתוך חיים אלו נוצרו עבודות בסגנון נאיבי, המציגות דימויים משובבי לב של חיות ופרחים בצבעים טהורים. זהו סיפור של כישרון ייחודי שהתממש כנגד כל הסיכויים ושל רוח אנושית שלא הוכנעה. סיפור הנושא ערכים כה חיובים עד שכדי להביע אותם "מודי" (Maudie) מציע התבוננות בחיי הגיבורה בדרך הלוקה בנאיביות מעושה ומופרזת.
שלוש נשים יצרו את הסרט. הראשונה היא הבמאית האירית אייסלינג וולש. זהו סרט הקולנוע הרביעי שהיא מביימת בשלושים שנות קריירה שכללה בעיקר בימוי פרקים לסדרות וסרטים ב-BBC. השנייה היא התסריטאית הקנדית שרי וויט. והשלישית, זו שהצלחת הסרט תלויה בעיקר בכישרונה, היא השחקנית המלבבת סאלי הוקינס בתפקיד מוד. רק לאחרונה הייתה הוקינס מועמדת לפרס האוסקר על תפקידה כאישה אילמת שמתאהבת במפלצת/אל נהר ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו. על תפקידה ב"מודי" היא זכתה בפרס השחקנית של האקדמיה הקנדית לקולנוע ולטלוויזיה.
עוד ביקורות קולנוע:
הדמות שהוקינס מגלמת מציבה אתגר כפול. ראשית, ישנו הצד הפיזי של המחלה ושל תהליך ההידרדרות המתפתח עם השנים - כיצד להציג זאת מבלי שזו תהיה תצוגת תכלית של טכניקה? (כפי שקורה לא אחת כששחקנים נדרשים לגלם דמות עם מוגבלות פיזית). האתגר השני הוא לתת לדמות שחווה לא מעט אינטראקציות דורסניות נוכחות של אישיות חזקה - אתגר שהשבריריות הגופנית רק מעצימה.
הוקינס, שהוכיחה פעם אחר פעם את יכולתה ליצור דמויות מעוררות אהדה, הופכת את האתגר הכפול ליתרון. המגבלה הגופנית של הדמות מאפשרת לה להציג את הגוף כמהדהד את היחס השפל שהיא סופגת. בה בעת עוז הרוח שהוקינס מקנה לדמות נוכח בחיוך קל או בתנועת התרסה של הגוף השברירי. מחוות הזוכות לעוצמה נוספת דווקא משום שהן נובעות מגוף רעוע. העוצמה שנובעת מחולשה היא בסיס האומנות של מוד לואיס: פעולת הציור הייתה כרוכה בכאב מתמיד, וגודלם של הציורים הוגבל ליכולת התנועה של גופה. מנגד מגבלות אלו מקנות לאופטימיות ולחן של ציוריה ערך מוסף. הוקינס מבצעת כאן את אחד הטובים והמרגשים שבתפקידיה.
זהו הצד הטוב שיספק לקהל המתאים את הריגוש אליו מכוונות היוצרות. אבל בכדי להשיג זאת נדרש ריכוך לא מבוטל של היבטים בחייה של הציירת. אלמלא היה זה סיפור פחות אופטימי על דמות פגועה רגשית ופיזית שאומנותה נוצרה בתנאי ניצול. פרספקטיבה זו הייתה טובעת חותם טראגי על הסגנון הנאיבי של העבודות, ומאתגרת את היכולת לראות בהן ניצחון של רוח חזקה ואופטימית.
העלילה מתחילה לקראת סוף שנות השלושים. לאחר מות הוריה של מוד כאשר אחיה צ'ארלס (זאכרי בנט), הופך ליורש הבלעדי של בית ההורים. צ'רלס מוכר את הבית בו חיה מוד וכופה עליה לעבור לבית הדודה אידה (גבריאל רוז) בעיירת החוף דיגבי (הממוקמת בפרובינציה של נובה סקוטיה). לאחר תקופת מגורים קצרה עם הדודה המתייחסת למוד ברשעות וזלזול היא מוצאת עבודה כעוזרת-מבשלת-מנקה לסוחר דגים מקומי בשם אוורט לואיס (אית'ן הוק). היא תעבור לגור בביתו הקטנטן, למעשה צריף, שבו יחיו יחד עד מותה.
היא מתחילה לצייר בטבעיות פרחים על קירות הבית, ותוך זמן קצר עוברת לפורמט של גלויות הנמכרות יחד עם הדגים של אוורט. הזמן החולף והאופן בו יחסיהם מתפתחים במהלכו, זוכה להמחשה גראפית באמצעות ציוריה שהולכים ומתפשטים על קירות הבית. כיום הבית ושפעת ציוריו ממוקם במוזיאון לאומנות של נובה סקוטיה.
מוד (האמיתית) התחתנה עם אוורט חודשים ספורים לאחר שהחלה לעבוד עבורו. בסרט לעומת זאת, זהו מהלך ממושך שנדמה כי הוא נפרש על פני שנים. ככל הנראה ההחלטה להתחתן לא הייתה תוצר של אהבה גדולה. בביוגרפיה של לואיס תואר בהרחבה יחסו האכזרי של אוורט כלפיה. אלימות רגשית ופיזית שאפיינו את חייהם המשותפים, וטענות לגבי האופן בו הוא כפה עליה לצייר לפחות שני ציורים ביום, ושלשל את כל ההכנסות לכיסו.
אוורט של הסרט רחוק מלהיות מלאך, אבל הוא שונה מאוד מהדמות הביוגרפית. הוא אדם סגור, קשה ומר. אבל מבעד לתכונות אלו נחשף בהדרגה הצורך הרגשי שלו במוד. אולם מוד זוכה לרגעים של "עורמת החלש" המאפשרים לה, גם בתוך מערכת היחסים הלא פשוטה, לממש את רצונה ולהיראות כמי שיש לה מעמד שווה.
היחס האכזרי של אוורט בתחילת חייהם המשותפים מוצג אך מרוכך מהותית (הוא מכה אותה רק פעם אחת). אית'ן הוק עושה עבודה לא רעה בתפקיד אוורט. למרות שהמראה הנאה שלו מעומעם במידת האפשר, הוא עדיין גבר מושך, בוודאי יותר מהאדם אותו הוא מגלם. כל זה תורם לסיפור האהבה הייחודי שהסרט מעצב ולרגש שאנו אמורים להאמין שמוד חשה כלפיו.
בחייה (האמיתיים) של מוד יש עוד אלמנט כאוב הקשור לילדה שנולדה לה מקשר בשנות העשרים לחייה ושנמסרה לאימוץ לאחר הלידה. האלמנט נכנס לעלילת הסרט כך שהוא מוביל לסצנה מרגשת ועצובה המתרחשת שנים רבות לאחר מכן. אך לא רק שלסצנה זו לא הייתה מקבילה במציאות אלא שמעשיה של מוד היו הפוכים מהמוצג בסרט. ושוב אותו אלמנט חוזר של סרט המצליח בפני עצמו לרגש (בעיקר בזכות כישרונה של הוקינס), ויחד עם זאת בשם הערכים של תקווה, אהבה ועוז רוח המגולמים במעשה האומנות של הגיבורה הסרט נמנע מלעסוק בחלקים המאתגרים באמת.
