סוף אפריל.

לא יאמן, חשבתי לעצמי, אנחנו כבר בסוף אפריל, שעות אחר הצהרים, מזג האוויר המושלם גורם לי לצאת לכיוון ההדסון לפגוש חברים לשתות משהו.

השילוב בין הפריחה השופעת של העצים והפרחים ואור השמש הבהיר, השכיח ממני את המראות של החורף בהם גשם ושלג שהתערבבו יחד ויצרו עיסה שהפכה את ההליכה בעיר לכמעט בלתי אפשרית. עכשיו נעים והכל נראה טוב, אסור לשכוח שתמיד אחרי החורף בא אביב וגם שבסוף כל קיץ מגיע חורף. בטבע יש שלמות, הזכרתי לעצמי.

התקשרתי לאלון, נפגשים בצ'לסי פיר בעוד שעה, מתאים?,

"נשמע מצוין, אני עם הרכב בכניסה לעיר, אני יכול לעבור לאסוף אותך ונצא יחד".

כעבור זמן קצר מצאתי את עצמי במכונית הספורטיבית של אלון, חוצים את העיר ממזרח למערב לפגוש עוד חברים ולהנות מהאביב שפקד אותנו. ברגע שהגענו לשדרה השמינית הבחנו שכל האזור סגור ואין שום אפשרות לעבור עם רכבים לאזור הנהר. אלון פונה אלי במבט זועף, "נו באמת?? אתה לא אמור לדעת מהדברים האלו, לא? למה לא בדקת, היינו יכולים לעלות בחלק המזרחי ואז לחצות”. צחקתי בקול, האמת שלא ממש חשבתי על זה, זאת ניו יורק, כל שבוע קורה כאן משהו. חכה שניה אני בודק, תיכף נדע על מה המהומה, תוך שניות הצלחתי לאתר את הסיבה, מסתבר שיש מסע אופניםי שעובר בכל הרבעים של ניו יורק, ולכן הרחובות סגורים.

"ואוו!! לא מאמין שזה היום? איזה קטע, ראיתי את המודעה על זה לפני כמה חודשים וחשבתי שזה יהיה רעיון מצוין להשתתף, אבל משום מה שכחתי ועכשיו זה קורה ואני "משתתף"מכיוון אחר לגמרי".

באמת ידעת שזה קורה?

"כן, ראיתי את הפרסום בחודש ינואר,כשהיה מאוד קר, זה נראה לי עוד רחוק ולא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. האמת שהייתי מאוד רוצה להשתתף במעין מסע כזה ולהכיר עוד חלקים מהעיר".

חבל, ובכל זאת, כמו שאני אומר תמיד, מה אפשר ללמוד מזה, איפה ההזדמנות כאן? בוא נמצא חניה ונלך ברגל, הצעתי.

בתוך כל הכאוס הצלחנו למצוא חניה בקלות והגענו לבית הקפה שיושב ממש על המים והזמנו לעצמנו לשתות.

"מה שקרה כאן היום מעניין וגורם לי לחשוב על משהו", אמר אלון.

על מה אתה חושב?

"זוכר שדיברתי איתך על זה שאני לא רוצה להיות בניו יורק בחורף, לא מסוגל יותר לסבול את מזג האוויר הקר. והנה עברתי את החורף כאן ועכשיו מגיע האביב ואני מזהה שלא עשיתי כלום על מנת שזה יקרה וכנראה לא אעשה".

מה יכול לעזור לך לתכנן ולדעת שבחורף הבא אתה לא כאן?

"שאלה מצויינת, אני לא יודע לענות על השאלה?",

נו באמת, אתה מכיר אותי כבר הרבה זמן, והשאלה הבאה תהיה מה אתה כן יודע?

"אני יודע שאני רוצה להיות במקום חם הרבה יותר בתקופת החורף ואני לא פועל מספיק שזה יקרה, ועכשיו כשהקיץ כבר מעבר לפינה אין לי למה לעבור, אני מרגיש שזה כמו מלכוד".

בוא ונראה איך יוצאים מהמלכוד הזה, פעמים רבות אנחנו נכנסים ל"מלכוד"כזה ולא ממש מבינים איך עבר כל הרבה זמן מאז שאני יודע שהייתי צריך לעשות את הדברים בצורה אחרת, ועדיין לא עושה. נשמע מוכר לא?

בעולם האימון יש מושג שנקרא אינטגרטי. הפירוש לקוח מהעולם הפיזיקלי, כלומר אינטגריטי במובן שלמות, כשמכונה מורכבת וכל החלקים פועלים ביחד, המכונה נמצאת באינטגריטי, כלומר בשלמות תפעולית. בתחום האנושי, שלמות באה לידי ביטוי כאשר יש קשר בין מה שאומרים מתכוונים ובסופו של דבר עושים.

יציאה ממצב של "שלמות"מתרחשת כאשר חלק מהמבנה חסר, כלומר שיש אמירה וכוונה ויחד עם זאת משהו בתחום של העשייה לא קורה.

ישנם מקרים שאותם אני נוטה להגדיר כמקרים קשים, ואלו המקרים שבהם יש עשייה חלקית, כאשר יש עשייה חלקית יש תחושה של עשייה, זה מסוכן משום שהיא עשויה לתעתע. מצד אחד מרגישים שעושים ולא מקבלים את מה שרוצים ואז התסכול הוא הרבה יותר גדול.

מה עושים? איך יוצאים לתיקון? במצב שבו יש יציאה ממצב של "אינטגריטי", דבר ראשון זה לעצור ולהסתכל על הדברים ממקום נייטראלי, לבדוק מתוך יושרה אישית מהו בעצם אותו דבר שגורם לי לא לעשות או לעשות באופן חלקי.

הדבר השני הוא הכרה במצב, שאני מכיר בזה ומבין למה זה קורה, האם זה פחד מהצלחה? פחד מכישלון? סיפור שאני מספר לעצמי, או אולי ייחוס תחושת כאב הרבה יותר גדולה לעשיה?

הדבר השלישי והכי חשוב זה לדעת לסלוח לעצמנו, האשמה לא לוקחת אותנו לשום מקום. כשאני במקום הזה אני בוחן את הדברים מחדש ובוחר לצאת בהצהרת עשייה חדשה, עכשיו יוצאים לעשייה מתוך ההצהרה החדשה בלי כל תחושות התסכול והאכזבה, המוטיבציה לעשות הרבה יותר גדולה, ובאורח פלא מצליחים להתקרב לתוצאות שלנו.

תנסו, מקסימום זה יצליח.