לחטוף מלריה באפריקה ולכתוב על זה שיר
המוזיקאית ורועת הצאן לירון מיוחס נסעה לאפריקה ללמוד מוזיקה וחלתה במלריה - אז יצא לה מזה שיר. וגם נדב יעיש אופטימי, האדם האחרון פסימיים והקברט הג'אזי של Gunned Down Horses כובש. "חדש על המגש" במדור פרידה
מיוחסת
אם עקבתם אחר מדור זה במשך השנים, סביר להניח שכבר הבנתם את הקו המוזיקלי האהוב על כותביו. גיטרות, שירה באנגלית, אוריינטציה רוק-פופית וקליפ מתחכם היו מנת חלקו של "חדש על המגש", שהמדור הנוכחי מהווה לו מהדורה אחרונה בגלגול המוכר. ובאופן אירוני, הסינגל שפותח אותו הוא ההיפך המוחלט מכל מה שהתרגלתם לקבל כאן.
את לירון מיוחס אתם אולי מכירים מפרויקט La Gitna (הצועניה). מיוחס, מוזיקאית רב-כלית שעבדה בשנים האחרונות עם שמות כמו קותימאן, אתי אנקרי, יעל דקלבאום ואחרים, מכורה לחיי הנדודים כבר מגיל צעיר, מספרת בין היתר על עבר כ"רועת צאן בכפרים פסטורלים באיטליה". את החיבה לדרכים וחוויות הצוענות שלה היא זיקקה לכדי פרויקט חדש (שיושק ב-3 ביולי באברהם הוסטל בתל אביב), ממנו היא מוציאה כעת את הסינגל "לילה" שכולו מישמש ג'אזיסטי, ים-תיכוני, איטלקי, ואפריקני. מה שפעם מוכרים בחנויות דיסקים אהבו לקטלג על מדף – "מוזיקת עולם". אך את הרקע לשיר הכתיבה דווקא מחלה.
"השיר נכתב בזמן שהותי בגינאה קונאקרי שבמערב אפריקה", מספרת מיוחס. "נסעתי כדי ללמוד לעומק את התרבות המוזיקלית העשירה יחד עם להקה מקומית בשם קוטאבן. בזמן הביקור שלי התנדבתי בבית ספר יסודי חדש שהוקם בעיר, ויחד עם חבריי והתושבים המקומיים עזרנו בביסוס תשתיות, עזרה אדמיניסטרטיבית וגיוס כספים. לאחר חודשיים במהלך אחד הלילות, הבנתי שאני חווה את התסמינים הידועים של מלריה: הזיות, זיעה וקוצר נשימה. למחרת הלכתי לרופא ונודע לי שחליתי. את השיר 'לילה' כתבתי במהלך המחלה, זה שיר תפילה, אמונה ונגיעה ברגשות ופחדים שמלווים אותנו במהלך רגעי הקושי". רק בריאות.
אופטימיות קוסמית
אגב בריאות. אם נדב יעיש, ששירו "העיקר" מובא כאן לפניכם, היה להקת פולק אמריקנית עם להיט אחד גדול סביר להניח שהיו קוראים לו הלומינרז. את סינגל הבכורה שלו שאתם רואים ושומעים כאן למטה הוא כתב כבר בגיל 17, שנה בטרם התגייס ל"דובדבן", שם שירת במשך שש שנים וכעת, בגיל 26 המופלג, הוא מוציא את אלבום הבכורה שלו "העיקר".
אולי העובדה שמדובר ביוצר ומבצע צעיר כל כך היא זו שגורמת לו לראות את מה שהוא מגדיר כ"עיקר" שבחיים, אחרת קשה להבין מה פשר החיוביות הזו שהוא שר עליה, בעודו מדגמן בקליפ שלל סגנונות לבוש שמטרתן להמחיש את מידת החשיבות שאנחנו נותנים למעטפת חיצונית בחיינו. אולי זו סתם אופטימיות קוסמית ששורה עליו באופן טבעי ופשוט יש מי שניחן בה ולא זקוק לפאזת רעיית צאן באיטליה כדי לפתח. יעיש יופיע ב-8 במאי בתיאטרון תמונע בתל אביב.
ישן וטוב
האזנה ראשונה ל"אין לאן ללכת", הסינגל של הטריו האדם האחרון, זורק אותך ישר לניינטיז. וזה בסדר, זו לא הפעם הראשונה (אבל ללא ספק הפעם האחרונה) שמדור זה פוגש חומרים שיכלו בקלות להתברג לשידורי רדיו מיינסטרימי של תחילת שנות התשעים או אוספי רוק שכוללים את מיטב השמות הגדולים שבין תחומי הז'אנר בארץ. כי האדם האחרון, כפי שמעיד הסינגל שנמצא כאן למטה, כמו גם שיר אחר שלהם שנושא את שם הלהקה – תוכנית, טקסטואלית ואפילו רעיונית (כבר לפני עשרים שנה להקות גיטרה שיחקו ברעיונות של סיום, סוף ואובדן כיוון כללי) נמצאים שם עמוק.
ברצינות, מדובר בשירים שכמו קפאו בזמן (בקטע טוב), ובהתחשב בעובדה שמאחוריהם עומדים האחים אסף ולידור לוי (מתהילת להקת קרפ) – מדובר גם במוצר אותנטי, ולא בחבורה של ילדים שגדלו על דיסטורשן עתיק ומנסים לחיות תקופה שלא תשוב עוד. מאז החליטו לסיים את דרכם כחלק מלהקת קרפ האחים פנו לפרויקטים עצמאיים, שיתפו פעולה עם אומנים כמו שרון מולדאבי ואפרת גוש וגם נכנסו לתעשיית הטלפון. אבל כפי שהם מספרים, חיידק המוזיקה (ממש כמו חיידק המלריה) נדבק בהם, ובשלב מסוים מצאו עצמם בני לוי נשאבים חזרה אל עולם המוזיקה שעזבו. בכל זאת, אין באמת לאן ללכת.
אוי אמסטרדם
אולי לאמסטרדם, אם תשאלו את איריס מרי. שם לפחות, היא כתבה את "החופש קורא לי", שנולד ביום חורף קר בינואר. "שואפת את העיר", היא שרה שם, ומספרת על צלילות אל עומקה של עיר אירופית בשיאו של חופש חורפי. מרי, בוגרת "רימון", עומדת בפני הוצאת אלבום הבכורה שלה "דרך חדשה" (ככל הנראה עדיין לא הפנימה את המסר שאין לאן ללכת. סליחה - מתבקש). אם הסינגל שלפניכם הוא אינדיקציה, מדובר במפגש בין הגשה ווקאלית אתי אנקרית ובין הפקה סחרופית מודל 98', נניח בתקופת "נגיעות". כלומר השנים האלה בהן מפגש בין גיטרה לאלקטרוניקה היה הדבר.
למה זה דומה?
