מה שתמיד חסר באמת לארסנל של ונגר
אלה לא הכוכבים או הכסף הגדול, הבעיה של התותחנים בעידן של הצרפתי הייתה טמונה בכך שלא הצליח להעמיד קבוצה חסינה מנטלית שיכולה להציג עוצמות שמספיקות לרמות המשחק בליגה האנגלית או באירופה
את מה שזה אומר להיות אוהד ארסנל אפשר לתמצת ברגע אחד במשחק השבוע מול אתלטיקו מדריד, איפשהו בסביבות הדקה ה-80. עד אז שלטה ארסנל מול 10 שחקנים ובמשך דקות ארוכות "שכבה" על הרחבה של האחות הקטנה ממדריד. היא שיחקה כדורגל נהדר, בחצי המגרש שלה החלו לצוץ צמחי בר מרוב חוסר שימוש ואוספינה התחיל לזמזם שירים מילדותו בקולומביה כדי לא להשתעמם. ובכל זאת ארסנל הצליחה עד אז להבקיע רק שער אחד בלבד שעליו אמר רמי וייץ בערך בדקה זו ש"ארסנל עוד תצטער שלא הצליחה לייצר לעצמה יתרון גדול יותר מהמשחק הזה לקראת הגומלין".
בי – ואני בטוח שבלא מעט אוהדי ארסנל אחרים – עברה בעקבות המשפט הזה המחשבה: עזוב אותך מלהבקיע עוד שערים, רק שלא יחטפו עכשיו בהתקפה מתפרצת. חולפות שתי דקות, כדור ארוך מתוך המגננה של אתלטיקו עובר מצד אחד של המגרש לשני, וחושף שוב את הפרצוף התמים והמביך של הגנת ארסנל - קוסלייני נזכר באיחור שלפעמים הכדור יכול להתקרב גם לשער שלו, מוסטפי מכשיל את עצמו ברחבה וגרינזמן מרים את הרשת. שער חוץ, תיקו, ורק הנאיבים ביותר בינינו יאמינו שלסיפור הזה עוד יכול להיות מבחינתנו הפי אנד.
אז נכון, ההיסטוריה כוללת גם רגעים לתפארת: המהפך מול מנצ'סטר יונייטד בגמר הגביע של 1979, האליפות ב-1989 שהושגה באנפילד בדקה ה-92 של המשחק האחרון בעונה וכמובן העונות המדהימות של תחילת שנות האלפיים עם ברגקאמפ וחבורתו. אבל נדמה שעל כל זה יעיבו לעולם הרגעים המכוננים שבגללם יעניקו אוהדי ארסנל לקבוצה שלהם את התואר "אלופת אירופה בבעיטה בדלי": ההפסד בפנדלים בגמר גביע אופ"א, ההרחקה של להמן בשלב מוקדם של גמר ליגת האלופות מול ברצלונה שבסופו של דבר הובילה להפסד, ההרחקה של ואן פרסי מול אותה ברצלונה כמה שנים לאחר מכן אחרי שלא שמע את שריקת השופט והמשיך לשחק; וכעת – שער החוץ שכבשה אתלטיקו ושמקטין באופן משמעותי את הסיכויים של ארסנל להגיע לגמר.
כבר מספר שנים שמתנהל הוויכוח בנוגע להמשך דרכו של ארסן ונגר, לאור אוזלת הרגל שהקבוצה מפגינה בעשור האחרון. אישית, הערכתי את העקרונות שלו והאמנתי בדרכו. גם כשההישגים פחתו האמנתי שבסופו של דבר מדובר בספורט, ושלא רק בשם ה"פייר פליי" אלא גם בשם השכל הישר צריך לשים גבולות להשתוללות הכספית בתחום. ונגר הוא פילוסוף כדורגל מבריק שהביא ימים מזהירים להייבורי. חבל על הדרך ההזויה משהו שבה יצאה לתקשורת ההודעה שלא ימשיך, שהתבררה בהמשך לא כהחלטה שלו אלא כזו של ראשי המועדון. גם מועד ההודעה – ימים ספורים לפני אחד המשחקים החשובים ביותר של הקבוצה העונה – אינו ברור. אבל בסופו של דבר ונגר נכשל לא בכך שמנע מהכוכבים הגדולים לנחות במועדון בגלל ששמר היטב על הכיס, אלא בכך שלא הצליח להעמיד קבוצה חסינה מנטלית שיכולה להציג עוצמות שמספיקות לרמות המשחק בליגה האנגלית או באירופה.
חוסן מנטלי חשוב לא פחות מכישרון או מאימון. היעדר החוסן המנטלי מתבטא למשל בשתי סיטואציות זהות בהן היתה מעורבת ארסנל בעשור פלוס האחרון: מול ברצלונה, כשנשארה בעשרה שחקנים, לא הצליחה לשמור על היתרון שלה והפסידה; ומול אתלטיקו כשהייתה במצב ההפוך ולא הצליחה לנצל זאת ולנצח, בוודאי לא להביס כדי לצאת עם יתרון משמעותי לגומלין. וזו המחלה ממנה סובלת הקבוצה זה זמן רב, המחלה שבגללה – למרות היותה קבוצת צמרת קבועה בפרמייר-ליג – היא מתבטלת כמעט תמיד מול מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, צ'לסי ולאחרונה אפילו מול טוטנהאם, ובליגה הפנימית של הקבוצות הגדולות באנגליה היא מדורגת כבר שנים בתחתית.
היא חסרה את הקילינג אינסטינקט, זה שבהיעדרו לא הצליחה לעבור את שמינית הגמר בליגת האלופות במשך שנים ארוכות. וזה, לצערי, חלק מהמורשת שמשאיר אחריו ונגר. כאן, זה לא רק עניין של כסף ומוכנות "לבזבז". תסתכלו למשל על ליברפול של יורגן קלופ, קבוצה שתקציבה בוודאי אינו גדול משמעותית מזה של ארסנל: היא בדרכה להבטיח עונה נוספת בליגת האלופות ואולי תזכה בה עוד השנה, ובינתיים היא דורסת את כל יריבותיה, כוללת את מפלצת הליגה שנקראת מנצ'סטר סיטי. תסתכלו ותשוו. וזה לדעתי מה שחסר לאוהדי ארסנל, לא פחות ואולי אף יותר מההישגים – היכולת להאמין שאפשר לעשות את זה, באנגליה או באירופה, גם כשמצד השני מתייצבות קבוצות אחרות מאשר ווסטהאם או אוסטרסונדס. גם כשיוצאים לגומלין במדריד מול יריבה שתיקו אפס יספיק לה כדי לעלות. והלוואי שכל מה שכתבתי עד כאן הוא שטויות וארסנל תוכיח שיש לה את החוסן המנטלי כדי לצאת משם מנצחת.