הקשר בין ד"ר חיים בוגרשוב לאסון השיטפון
המחלוקת סביב בטיחות התלמידים בטיולים נמשכת כמעט מאז ימיו הראשונים של היישוב בארץ ישראל בתחילת המאה שעברה. משפט שאמר המורה לגיאוגרפיה בגימנסיה הרצליה בשנות ה-20 מתמצת את הסיפור כולו
הטרגדיה שבה נספו עשרת הצעירים בשיטפון בנחל צפית במהלך טיול רגלי אמנם הייתה חריגה בהיקפה, אבל לא מבחינת נסיבות האירוע ותוצאותיו. מאז תקופת היישוב טרום הקמת המדינה ידעה ההיסטוריה של הטיולים הרגליים של בני נוער במסגרות חינוכיות קורבנות לא מעטים. בעקבות כל אחד מהמקרים האלה התעוררו מחדש השאלות הממלאות בימים האחרונים את השיח הציבורי בארץ: מי אחראי לאובדן החיים? האם ניתן היה למנוע אותו? מה המאזן בין חשיבותו החינוכית של טיול בטבע לבין הידיעה שהוא עלול להסתיים בפגיעה גופנית? לשאלות אלה לא היה ולא יהיה "פתרון בית ספר".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
גם הטיעונים של המחנות הנצים לא התחדשו במשך השנים: מצד אחד עומדים תמיד אלה הסבורים שלטיול ערך חינוכי מן המעלה הראשונה בגיבוש אישיותם של הצעירים, בטיפוח הכושר הגופני והעזרה ההדדית ביניהם, ומעל לכל – ביצירה ובחיזוק הקשר שלהם למולדת. מן הצד האחר עומדים אלה הטוענים כי הערך החינוכי של הטיול בטל ומבוטל מול הסיכון לאובדן חיים, ושהצעירים יוכלו להשלים את החסר ולטייל כאוות נפשם לכשיתבגרו ויהיו אחראים למעשיהם.
הטיולים החינוכיים בטבע הם חלק אינטגרלי מתוכניות הלימודים של בתי הספר היהודיים בארץ ישראל מתחילת המאה ה-20 ואילך. בשנות ה-20 ארגן בית הספר הריאלי טיולים שבועיים בסביבות חיפה, שבמהלכם התלמידים נכנסו לכפרי הדרוזים, שעד אז נהגו יהודים להדיר משם את רגליהם, מחמת תחושת הסכנה.
בגימנסיה הרצליה בתל אביב, הדמות המרכזית בתחום ארגון הטיולים היה המורה לגיאוגרפיה, ד"ר חיים בוגר (בוגרשוב), שקבע נחרצות: "אין כובשים מולדת אם אין הולכים אל המקומות המסוכנים שבה".
באותה רוח ענה למי שתהו אם נטילת הסיכון מוצדקת גם מנהל הגימנסיה בעת ההיא, ברוך בן יהודה, שהדגיש את ערכו הנעלה של הטיול באסיפה שכונסה לאחר שנהרגה תלמידה של בית הספר במהלך טיול במדבר יהודה. הנושא התלקח בחוזקה ב-1974 בעקבות הפיגוע במעלות, שבו נרצחו 22 תלמידים ומלווים בידי מחבלים פלסטינים במהלך טיול שנתי.
20 שנה חלפו והוויכוח התחדש בעקבות כתבה של העיתונאית איריס מילנר במוסף "הארץ" שבו נכתב בין השאר: "זה קורה בכל טיול, בלי יוצא מן הכלל. כל מי שדיברתי אתם – מורים, תלמידים ואנשי משרד החינוך – טוענים שבכל טיול לפחות ילד אחד נופל ונפצע". אחת המרואיינות, סוציולוגית במקצועה, הסבירה את הקסם שבטיול: "אין ספק שמרכיב חשוב של הטיול הוא 'להיות גבר' להתגבר על קשיים".
הח"כ דאז אברהם בורג הוסיף: "תחת מעטה הבטיחות והאבטחה מתנהלת מתקפה אידיאולוגית עזה על הטיולים ונגד האידיאולוגיה של הכרת הארץ ותרבות הסיורים והשוטטות. לי ברור שהדיון בבטיחות הטיולים הוא רק עלה תאנה המתקשה לכסות את הערווה הגדולה, את הוויכוח השורשי בין תרבות הסביבה לתרבות החיים בתוך הקופסה. הטיול הוא החלק האחרון של התרבות המשותפת שלנו שאין בו גבולות של מחנות. כולם מטיילים, דתיים וצעירים, בני עדות ומבוגרים, חילוניים מכל קשת הדעות".
גם כיום נמוך הסיכוי להגיע להסכמה בשאלת חיוניותו של הטיול הרגלי בשטח כשמדובר בצעירים במסגרות חינוכיות. במקביל, הסיכוי להפוך טיולי שטח לנטולי סיכון לחלוטין גם הוא אפסי. ואולם אלה שמקדשים את הטיולים חייבים יותר מכל אחד אחר לנקוט משנה זהירות כך שתאונות שניתן למנוע אכן לא יקרו. זאת שכן חלקים גדולים בחברה הישראלית לא מוכנים להסכים לשורת השיר "ראש פינה" של שלמה סקולסקי מ-1944, האומרת בהשלמה ש"אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד".
- פרופ' תמר הרמן היא מחברת הספר "שביל ישראל: דרכה של הישראליות החדשה-ישנה", עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקרת במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
