לא על הפנדה לבדה
ארגונים ומסעות פרסום למען בעלי חיים מבליטים לרוב מינים מעטים ואהובים על הציבור, מה שלא תמיד מסייע למינים אחרים ולפעמים אפילו מגדיל את הסכנה למינים המפורסמים
אריה פוסע בעשב הגבוה, רעמתו המפוארת ממסגרת את פרצופו. פיל שועט, חדקו מורם ואזניו מתנפנפות. הפנדה הגדולה עם פניה העגולים, נשענת לאחור ואוכלת את קנה הבמבוק הנמצא בין כפותיה. כולנו מכירים את בעלי החיים האלו משלל סרטי טבע, צילומים בכתבות מגזין ותכניות טלוויזיה. ארגוני שמירת הטבע, שיודעים זאת היטב, טבעו בשנות ה-80 את הביטוי "מינֵי-דגל" (flagship species) לציון מינים מוכרים ואהובים במיוחד.
סביב מינים אלו נבנו במשך עשרות שנים קמפיינים להעלאת מודעות ולגיוס כספים, שנמשכים עד היום. הם נהיו הפנים של ארגוני השימור. כך למשל, הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), בחרה לסמל שלה את הפנדה הגדולה.
הרעיון נשמע הגיוני מאוד. ב"רשימה האדומה" של הארגון הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) יותר מ-15 אלף מינים מסווגים כנמצאים בסכנת הכחדה, ובהודעות לציבור אי אפשר להתמקד בכל אחד ואחד מהם. לצד הטיגריס וגורילת ההרים נמצאים שם גם, בין השאר, צפרדע קטנה וחומה מצ'ילה (Alsodes vanzolinii), גמל שלמה גמדי מאיטליה (Ameles fasciipennis) ומין של בצל שנמצא רק באזור מסוים של טורקיה (Allium czelghauricum). אם המשימה שלכם הייתה להגביר את ההתעניינות הציבורית בסכנות הנשקפות למינים בסכנת הכחדה, ולגייס אנשים להגנה עליהם, את מי הייתם בוחרים לשים על שלטים ובתשדירי טלוויזיה?
בנוסף, הדאגה למיני הדגל יכולה להוביל לשמירה על שטחי המחיה שלהם, שמשמשים מן הסתם גם מינים רבים אחרים. "חישבו על אורנגוטנים ודובים מלאיים (Helarctos malayanus)" אמרה סטפני בראצ'יני (Braccini), האוצרת של גן החיות באטלנטה, בראיון לאתר How stuff works. "הם חולקים שטח מחיה בבורניאו וסומטרה, ויכולים למשוך את תשומת הלב אל האתגרים הסביבתיים הרבים שניצבים מול המערכות האקולוגיות האלו. אנחנו מגנים על בעלי חיים גדולים ומוכרים, וכך עוזרים גם לצמחים, לחרקים, ליונקים הקטנים ולציפורים באותה מערכת אקולוגית".
מחקרים לא מעטים הראו שהשיטה הזו אכן עוזרת לגיוס כספים. כשניתנת לאנשים הבחירה לתרום לרווחתו של בעל חיים זה או אחר, הם אינם מתמקדים באלו שנמצאים בסכנת הכחדה חמורה יותר, אלא בבעלי חיים שהם אוהבים ומכירים יותר, ואלו שדומים יותר להם עצמם – כלומר, בעיקר יונקים.
איפה הכסף?
כמובן, צריך לדעת לבחור את מיני הדגל. מחקר באנגליה שבדק עד כמה אנשים מוכנים לתרום לשימור סביבות מחיה של מיני יונקים שונים מצא שאנשים תרמו יותר כאשר בין המינים שהוצגו בפניהם הייתה הלוטרה האירופית (Lutra lutra), שהיא אכן חמודה מאוד. אך משום מה, אם ברשימה הופיעה הארנבת האירופית (Lepus europaeus), שלדעתנו היא חיה נאה בהחלט, אנשים סגרו את ארנקם ושילמו פחות.
במקרים מסוימים, בעלי חיים מוכרים ו"כריזמטיים" גויסו גם לקמפיינים שעניינם יותר משמירה על מערכת אקולוגית מסוימת. כך הפכו למשל דובי הקוטב ל"נערי הפוסטר" האולטימטיביים של המאבק בשינוי האקלים, עם התמונה שהפכה לסמל, של דוב קוטב בודד על קרחון צף.
לא כולם בטוחים שההתמקדות במינים ה"כריזמטיים" היא תמיד הגישה הנכונה. מין מוכר ואהוב, טוענים חלק מהחוקרים, אינו בהכרח המועמד הטוב ביותר להגן על כמה שיותר מינים בסביבתו, ואינו בהכרח מייצג את המערכת האקולוגית הפגיעה ביותר. האם לא כדאי לקבוע את מטרת הפרויקט בתחילה, לפי הצרכים של הסביבה, ולאתר את מין-הדגל לאחר מכן, כשאנו מתחשבים גם בתפקידו האקולוגי ולא רק בכוח המשיכה שלו?
יש גם כאלו החולקים על הטענה שהכספים המגויסים בעזרת אותם מיני-דגל אכן מגיעים אל שלל מינים אחרים של בעלי חיים וצמחים, שמקבלים פחות תשומת לב. בחלק מהמקרים, הקמפיין כולל הבטחה שהכסף שייתרם יגיע אל אותו בעל חיים שמצולם על הכרזות, כדי לעודד את הציבור לתרום. התרומות עשויות להגיע למיזמים שייטיבו עם המערכת האקולוגית כולה, אך יכולות גם לממן פעילויות כמו עידוד רבייה של דובי פנדה בשבי, למשל, מה שלא ממש מסייע למינים אחרים לשרוד. החוקרים המתנגדים לגישת מיני הדגל מזהירים מפני עולם שבו סטנדרטיים אסתטיים ומסחריים יקבעו מי יזכה ליהנות מפירות עמלם של ארגונים לשמירת הסביבה, ובסופו של דבר יחליטו איזה מין ישרוד ואיזה ייכחד.
בשנים האחרונות מציעים חלק מהחוקרים להתמקד בפרסומים במספר המינים שניתן יהיה להציל בעזרת הכספים שייאספו, ולא במין מסוים. הם מקווים לגייס את עזרת הציבור פחות בעזרת תמונות מתוקות, ויותר בעזרת מידע על הפעולות שיהיה אפשר לעשות בכסף שייתרם, עם דגש על מגוון המינים שיהיה אפשר לעזור להם. אסטרטגיה כזו ניסו בהצלחה ארגונים שביקשו לשמר אזורים מסוימים ולמנוע את הריסתם בשל מספר גדול של מינים בסכנת הכחדה שחיים בהם.
אהובים בסכנה
בעוד רוב הביקורות מתרכזות בנזק שעלול להיגרם למינים שלא נכנסו לרשימת מיני הדגל, ואינם מוכרים ואהובים בציבור הרחב. מחקר שהתפרסם לאחרונה טוען שהפופולריות של בעל החיים הכריזמטיים עלולה לעתים לפגוע בהם עצמם.
חוקרים מאירופה בדקו במחקר מי הם בעלי החיים האהובים ביותר על הציבור. הם השתמשו בנתונים שנאספו מסקר מקוון, בשאלונים שמילאו תלמידים בבתי ספר יסודיים באירופה, וכן בחנו תמונות בעלי החיים שהופיעו באתרי האינטרנט של גני החיות הגדולים ובכרזות של סרטי דיסני ופיקסאר. על סמך הממצאים הרכיבו החוקרים את רשימת "עשרת הגדולים": טיגריס, אריה, פיל, ג'ירפה, נמר, פנדה, ברדלס, דב קוטב, זאב וגורילה, בסדר הזה.
"אנשים אוהבים בעלי חיים גדולים, זה בטוח. היצורים הגדולים הרכים והפרוותיים, הדובים, הפנדות" אמר פרנק קורשם (Courchamp), שהוביל את המחקר, למגזין ניוזוויק. "מצד שני, יש איזו משיכה לחיות המסוכנות".
מבין עשרה בעלי חיים אלו, תשעה מסווגים כנמצאים בסכנת הכחדה או פגיעים להכחדה. גם יוצא הדופן היחיד, הזאב, נכחד או כמעט נכחד משטחים רבים שבהם חי בעבר. לעומתם, אם נסתכל על היונקים באופן כללי, נמצא שאחד מכל ארבעה מהם נמצא בסכנה. אם ה"כוכבים" כל כך פופולריים, איך זה שדווקא הם במצב רע כל כך?
החוקרים מציעים הסבר מעניין לכך. דווקא הפופולריות של בעלי חיים אלו, הם אומרים, שגורמת להם להופיע לא רק בקמפיינים של ארגוני שמירת סביבה אלא גם בסרטים, פרסומות, כסמלים של חברות מסחריות ועוד, יוצרת בקרב הציבור את התפיסה שאין צורך לדאוג להם: הרי הם נמצאים בכל מקום.
דוגמה טובה לכך אפשר לראות בחדרי הילדים. כמעט מחצית מהבובות דמויות החיות (חוץ מדובונים) שמכר אתר אמזון בארצות הברית נשאו את דמותן של אחד מעשרת בעלי החיים האלה, ובצרפת לבדה נמכרו ב-2010 כ-800 אלף בובות "סופי הג'ירפה" – פי שמונה מכל הג'ירפות שחיות בטבע.
"כשאתה רואה אריות בכל יום מחייך, באינטרנט, בטלוויזיה, בפרסומות, על חטיפים, על החולצה של השכן שלך, אתה נוטה לחשוב שאריות נפוצים הרבה יותר משהם באמת" אמר קורשם. "זו תפיסה מוטה שמבוססת על מה שאתה רואה מסביבך".
החוקרים הראו שאנשים רבים אכן לא היו מודעים לסכנה החמורה שבפניה ניצבים בעלי החיים שהם אוהבים כל כך. כששאלו סטודנטים מקליפורניה על מצבם של עשרת בעלי החיים האלו, כחצי מהם העריכו בצורה לא נכונה את סכנת ההכחדה הנשקפת להם.
(בעלי) חיים בסרט
האם חוסר הידע הזה באמת מבוסס על הדמויות שאנשים רואים על אריזות של דגני בוקר או שלטי פרסומת? לא כולם בטוחים בכך. כריס פאלמר (Palmer), שעוסק בהפקת סרטים תיעודיים על חיות בר, אמר לניוזוויק: "מבחינתי בובה של ג'ירפה או פנדה או, נאמר, לוגו של אריה הם מאוד, מאוד שונים מהתחום שאני עוסק בו. אני חושב שאנשים צופים בסרטי טבע כי הם רוצים ללמוד על הנושאים האלו". מי שקונה לילד שלו בובת פנדה, לעומת זאת, לא בהכרח עושה זאת מתוך סקרנות ורצון לדעת עוד פרטים על הפנדות. פאלמר מצר על כך שכותבי המאמר לא הבחינו בין המקורות השונים.
נוסף לכך, אפשר לחשוב על סיבות אחרות מדוע דווקא אותם עשרה "כוכבים" נתונים בהכחדה. אנשים אוהבים יונקים גדולים, ויונקים גדולים – בלי קשר לכמה אהובים הם – נמצאים בסיכון גבוה יותר. זה נכון אפילו יותר עבור טורפים גדולים, שהם יותר ממחצית הרשימה. טורפים זקוקים לאזור מחיה גדול יותר, ונמצאים לעתים קרובות יותר בקונפליקט עם בני האדם, שכן הם טורפים חיות משק ולעיתים אף מסכנים את האנשים עצמם. עימותים בין חיות לבני אדם לעולם לא נגמרים טוב עבור החיות.
בין אם זו השפעת הפרסומות והבובות ובין אם לא, נראה שאנשים רבים לא מבינים את חומרת מצבם של בעלי החיים האהובים. אפשר לשער שהם יודעים אפילו פחות על המינים הרבים הנמצאים בסכנת הכחדה שאינם נמצאים במוקד תשומת הלב של הציבור, ובעיקר, הם אינם יודעים מה הדרך הנכונה לשנות את המצב. לדעתו של פאלמר, אחד הדברים החשובים שתעשיית הסרטים יכולה לעשות היא לחלוק עם הצופים רעיונות לפעולה. "זה המפתח: להגיד לצופים מה הם יכולים לעשות. בסרט טבע על פילים או דובי קוטב או זאבים או גורילות, תוסיפו קטע שיסביר מה אנשים יכולים לעשות כדי לעזור. זה מה שחסר בסרטים שלנו".
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
