"שלטון הצללים": הכי רחוק מ"בית הקלפים"
הדרמה היומית החדשה מנסה לחשוף תככים בפוליטיקה המקומית אבל מרגישה כמו אחרונת הטלנובלות - ככה זה כשהעלילה מופרכת והדמויות לא מעניינות. בהתחשב בעובדה שמאחוריה עומדים שלל יועצים שהיו אמורים להקנות לה אמינות זה קצת מפתיע, מצד שני אחד מהם הוא משה קלוגהפט
התפכחות היא אחד התהליכים הבולטים בשנים האחרונות, בארץ ובעולם, ככל שזה נוגע לפוליטיקה. בעשורים קודמים היה פחות מקובל לתהות על האינטרסים של האנשים מאחורי הקלעים. קיבלנו את החדשות כפשוטן, הנחנו שבכנסת ובממשלה יושבים אנשים שהוגים יומם בלילה בשאלה איך לשפר את חיינו, האזרחים, ואהבנו בתמימות את הפלוגה ואת המדינה. היום המצב הפוך – קונספירציה היא מילת המפתח וההנחה היא שתמיד מסתתרת אג'נדה חמדנית מתחת לפני השטח, שבסוף כל הצעת חוק יושב לוביסט עם אינטרס כלכלי ושכולם מנסים לעשות מניפולציה על כולם כדי להשיג משהו לעצמם.
את השקפת העולם הזו מנסה "שלטון הצללים", הדרמה היומית החדשה של HOT, להפוך לטלוויזיה. היא בוחרת לעשות זאת דרך האנשים שמאחורי הקלעים, העוזרים והיועצים הפרלמנטרים, שאם הם עובדים נכון הם עשויים לצבור כח פוליטי גדול מזה של נבחרי העם שהם משרתים. הרעיון הוא שאנחנו נצפה ב"שלטון הצללים", נצ'קצ'ק ונמלמל לעצמנו בתדהמה "לא ייאמן שככה זה עובד" ואולי, רק אולי, נהיה פחות תמימים בבואנו לקלפי לממש את זכותנו האזרחית.
נהוג לומר שהמציאות הפוליטית בארץ מופרכת מכל תסריט, ובמקרה של "שלטון הצללים" זה למרבה הצער נכון, ולא בגלל שהמציאות התעלתה על עצמה כשזה מגיע לטוויית עלילות. אביב אלוש הוא דודי, עיתונאי לשעבר שחיטט במקומות הלא נכונים ופרש מהמקצוע לטובת קרבות "פייט קלאב" סטייל בברלין. האקסית שלו היא מורן (חן אמסלם), יועצת פרלמנטרית של השר לביטחון פנים (עירד רובינשטיין) שלא מפסיקה לקדוח מהלכים נכלוליים ובמקביל מנהלת איתו רומן.
אופק הוא אחיו של דודי, העוזר לשעבר של חברת הכנסת כוכי כרסנטי (אודליה מורה-מטלון), שגילה על דיל שעשתה עם טייקון ושילם עליו בחייו. דודי נכנס לתפקיד של אופק, מבלי שידעו מי הוא, כדי לחשוף את הדיל ואת העובדה שאחיו נרצח. במקביל מנסה העוזר השני של כרסנטי (תום אבני בביצוע נהדר) למצוא את דרכו אל מחוץ לכנסת ואל מחוץ לארון, לאיזה ג'וב מכניס בחוץ, ומעל כולם מרחף כמובן איש ההון – איזה אברמוף שמעורבב טוב-טוב עם כל חברי הכנסת וכולם שועים לפתחו.
יש כל מיני דרכים להעניק סיפור מסגרת לדרמה יומית, שלד שיחזיק את העלילה לאורך 50 פרקים. סיפור מתח הוא הנפוץ שבהן. אבל כבר בשני הפרקים הראשונים, שמניחים את היסודות לסיפור המתח הזה, מתגלעים כל כך הרבה חורים ופאקים באמינות, שקשה להאמין לו ולהיסחף פנימה. דודי גרציאנו הוא עיתונאי שנופה – אבל הוא מגיע לכנסת ואף אחד לא יודע מי הוא (חוץ מאיזו בחורה שעבדה איתו פעם); עוזר בכיר שהכיר אותו לפני חמש דקות בשירותים שולח אותו להפליל אב שכול ולסכן את חברת הכנסת המסובכת ממילא שהוא עובד בשבילה ;בנוסף, הוא משכנע את אבא שלו להצהיר שבנו המת רימה רק כדי שיוכל לנקות את שמו של הבן המת, ועוד שלל נתיבי עלילה תמוהים.
את הסדרה כתבו רז יובן וחיים אביחיל אבל השמות הנוספים שחתומים עליה הם דווקא אלה שאמורים לתת לה אמינות ולצופה תחושה שהיוצרים מגיעים מתוך הלבה הרותחת של הפוליטיקה הישראלית - רם לנדס המפיק, בעברו עורך חדשות, וכמובן משה קלוגהפט, שמקבל קרדיט של תסריטאי ותום אבני, שמגלם את דמותו בסדרה ומוגדר כ"יועץ של ספינים". השם של קלוגהפט, יועץ פוליטי והוגה קמפיינים, נקשר בקמפיינים פשטניים ונמוכים כמו "השתולים" או "קיבינימט" של אראל מרגלית. אם אכן הסיפורים והדמויות שנבנו בסדרה נבראו על ידו, זה מסביר למה הם בעיקר עוברים כקליפה סטריאוטיפית של דמויות ופחות כשיקוף אותנטי וחושפני של התרחשויות בבית הנבחרים. ולא, הופעות האורח של הפוליטיקאים האמיתיים לא ממש עוזרות.
אמינות היא לא הבעיה הראשונה של "שלטון הצללים" – אם אתם זוכרים סדרה בשם "שבאבניקים" שאמינות לא היתה הפורטה שלה, ובכל זאת היא הצליחה להתנחל בלבבות בזכות דמויות עמוקות ושובות לב וכתיבה נהדרת, שבינתיים חסרות מאוד ל"שלטון הצללים". בהתחשב במה שאנחנו קוראים בעיתונים, דיל בין איש הון לחבר כנסת שמבוסס על אינטרס כלכלי יפתיע מעט מאוד מהצופים וספק אם יהווה תגמול הולם לצפייה. הדיאלוגים נשמעים מלאי חשיבות עצמית אבל זה בדיוק מה שאתה מצפה מסוג כזה של אנשים, אם הם באמת מאמינים שהם חיים בסדרה אמריקנית ולא בכנסת ישראל. בשורה התחתונה, מ"בית הקלפים" פינת "הבית הלבן" נשארנו עם גרציאנו במזנון הכנסת.
