הקרנות שבוטלו ופרסים שלא חולקו: בחזרה לפסטיבל קאן ש"פוצץ"
על רקע מחאת הסטודנטים בשנת 1968 בצרפת נפתח פסטיבל קאן ה-21 במספרו, היחיד שלא הגיע לסיומו. "אליזבת טיילור עזבה בבהלה, בכלל כולם ברחו", נזכרת השחקנית יהודית סולה, שהגיעה לריביירה עם סרטו של מנחם גולן "טוביה ושבע בנותיו", שבכורתו בוטלה. 50 שנה אחרי, חזרנו לפסטיבל שהוריד את המסך לפני הזמן
סצנת פסטיבלי הקולנוע אולי נראית מהצד כבורגנית ומשמימה, אולם יודעי דבר כבר מכירים את השערוריות שנלוות אליהם לא פעם, במיוחד כשמדובר בפסטיבל קאן היוקרתי. שריקות וקריאות בוז במהלך ההקרנות הם כבר עניין שכיח, כמו גם התבטאויות שנויות במחלוקת, יוצרים שלא יודעים להפסיד בכבוד, ובל נשכח את שמלת מירי רגב אשתקד. דרמה יש בשפע, ולא רק בסרטים עצמם.
מחר (יום ג') ייפתח פסטיבל קאן ה-71 במספרו, ובתקווה יספק כותרות משל עצמו - עיתוי מצוין להיזכר באחת השערוריות הגדולות שידע הפסטיבל. לפני חמישים שנה בדיוק, במהלך מחאת הסטודנטים בצרפת, נפתח פסטיבל קאן ה-21 במספרו - היחיד בהיסטוריה שלא הגיע לסיומו, לא הוכרזו בו זוכים ולא חולקו בו פרסים.
על חגיגות הפתיחה הנוצצות בריביירה הצרפתית שהתקיימו ב-10 במאי, העיבו המאורעות שניצתו כשבוע קודם לכן בפריז - שמאוחר יותר זכו לשם מאורעות מאי. במספר אוניברסיטאות ותיכונים, סטודנטים שהתנגדו לסדר הישן החלו בשביתות ובמחאות. ממשלתו של שארל דה-גול כשלה בניסיונותיה לדכא את המהומות וצעדי המשטרה רק החריפו את המצב וגררו קרבות רחוב. בסופו של דבר, פרצה שביתה כללית ברחבי צרפת שכללה כ-10 מיליון עובדים, ואלה דרשו שיפור תנאים ומשכורות.
הדי השביתה הגיעו מהר מאוד גם לריביירה. כבר ביום השני של הפסטיבל דיווחה זיוה יריב, שליחת "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "הגשם והסטודנטים משתקים את פסטיבל הסרטים בקאן", כי תא מבקרי הקולנוע הצרפתיים, ובראשם הבמאי פרנסואה טריפו, פנה לבאי הפסטיבל וביקש מהם להצטרף לשביתה ו"כתוצאה מכך לא ייערכו מחר כל מסיבות קוקטייל, נשפים והצגות בכורה". על אף הקריאה החריגה, הפסטיבל המשיך כהרגלו, ויריב ידעה לספר על אורגיות שנערכו בבטן היאכטות, בעוד אחד העיתונים הצרפתים סיכם את הימים הראשונים כ"מנומנמים, רחוק מן הבריקדות".
בתחרות הרשמית התחרו 28 סרטים, ובחבר השופטים אפשר היה למצוא את השחקנית האיטלקייה מוניקה ויטי, והבמאים לואי מאל ורומן פולנסקי. על פרס דקל הזהב התחרו סרטים של במאים נחשבים כמו אלן רנה, ז'ירי מנזל, מילוש פורמן, אלברט פיני וריצ'רד לסטר, לצד יצירות חדשות של במאים שנשכחו מאז. יריב לא הייתה מרוצה מאיכות הסרטים שהוצגו: "בארמון הפסטיבל מוקרנים מבחר הסרטים הגרועים ביותר של השנה. באחד מהם, 'היושב לימינו', סרט איטלקי ברוטאלי מלא קטעי אכזריות, התעלפו עשרה אנשים באמצע ההקרנה. חמישה הקיאו. השאר שרקו. רק איש אחד מחא כפיים. הוא מחא כפיים לשורקים".
ולא היה פשוט אז לדווח מקאן. בגלל השביתה הכללית, יריב נאלצה לחצות את הגבול לאיטליה כדי לשלוח את כתבותיה למערכת בישראל. תחת הכותרת "מהפכה בריביירה" כתבה יריב שבמסעדות בקאן מגישים סרטנים במקום דגים "וגם המים המינרליים והסודה אזלו. אין ברירה, שותים וויסקי בלי סודה. וודקה בלי קוקה-קולה. המצב הפוליטי הולך ומחמיר. עוד מעט נשתה ג'ין בלי טוניק. גם הבנזין אוזל. בקאן אין קשר עם העולם החיצון, אבל אחרי יומיים התרגלנו למשטר המהפכני".
גם בפסטיבל 1968, סולה השתדלה ליהנות מכל רגע, למרות שגולן שיכן אותה עם עוד שני אנשים באותו חדר. "התחיל איתי אז רפאל אטקס, שהיה בכיר באולפנים ההוליוודיים", נזכרת סולה השבוע, בריאיון ל-ynet. "הוא התאהב בי עד כלות. ומנחם גולן שהיה דחפור, כל הזמן ביקש ממני שאגיד לרפאל לעזור לו לדחוף את 'טוביה'. רפאל אמר לי: 'בחייך, זה סרט סוג ז'. מה מנחם רוצה שאעשה עם הסרט הזה?'. לא ראיתי את 'טוביה' כבר שנים. זה היה סרט מנחם גולני כזה".
הבכורה החגיגית של "טוביה ושבע בנותיו" נקבעה ל-20 במאי. בימים לפני הבכורה היה עסוק גולן בריב מתוקשר עם המיליארדר-מפיק ויקטור מיכאלידיס "מלך הסרטים היוונים", שהיה ידוע במסיבות הראוותניות והשמחות שהוא עורך. היווני זמם לערוך נשף מפואר דווקא ביום ובשעה לה יועדה הבכורה של "טוביה ושבע בנותיו", וזה עלול היה לחבל בהקרנת הבכורה של הישראלים. בין גולן והיווני פרץ עימות קולני, וכפי שתיארה אותו יריב: "הייתה זו המלחמה הישראלית-יוונית הראשונה מאז ימי אנטיוכוס. אחרי שבוע גשום וסרטים משעממים, פרצה סוף-סוף השערורייה הראשונה בקאן".
גולן איים להביא מפריז מאה סטודנטים כדי שיחבלו בנשף היווני, והפעיל את קשריו, כולל בצינורות הדיפלומטיים בניסיון להזיז את הנשף המתחרה. הטייקון היווני הסכים בסופו של דבר לדחות את הנשף שלו ביום, אבל לגולן ולטוביה החולב, זה כבר לא עזר. ב-17 במאי, מיד אחרי ההקרנה של הסרט התיעודי Rocky Road to Dublin, התפרצו הבמאים קלוד ללוש וז'אן לוק גודאר לבמה, והכריזו שבתור סולידריות עם העובדים השובתים והסטודנטים המורדים, הפסטיבל חייב להסתיים.
חלק מהבמאים החליטו למשוך את הסרטים שלהם מהפסטיבל, וביניהם מילוש פורמן הצ'כי, שהלך לעולמו לאחרונה. "מתוך חיקוי וסולידריות עם היוצרים הצרפתים משכתי גם אני את הסרט שלי", סיפר פורמן בריאיון שהעניק לפני שנה ל"וראייטי". "למעשה זו הייתה סוג של הפיכה על בסיס מרקסיסטי. האבסורד היה שאנשים כמוני, קיוו שהדגל האדום במדינות הקומוניסטיות שלנו יירד. זה היה מצב אבסורדי לחלוטין, אבל אני מניח שפשוט קיבלנו את הסתירות שבו".
גם אנשי חבר השופטים התחילו להתפטר, תחילה מאל ואחריו פולנסקי, ויטי והבמאי הבריטי טארנס יאנג. "הוכרחתי להתפטר", גילה פולנסקי ל"וראייטי". "בכלל לא הרגשתי שהיינו צריכים להתפטר. הגעתי אז מפולין הקומוניסטית והכרתי רגעי התעלות שכאלה, שלפתע אתה מרגיש שאתה עושה משהו גדול, ושלמעשה זו רק אשליה. חשבתי שביטול הפסטיבל מגוחך לחלוטין. לא ראיתי שום קשר בין מה שקורה בפריז עם הסטודנטים לבין הפסטיבל. היו רבים שחשבו כמוני, אבל היו גם כמה שהרימו צעקה לסגור את הפסטיבל, כמו לואי מאל. היה גם טריפו, אבל הוא לא צעק כמו הבמאי ז'אן לוק גודאר - שהיה הראשון מבין המסיתים".
ב-18 למאי נערכה בקאן מסיבת עיתונאים שהפכה למיתולוגית, ובה דנו בעתיד הפסטיבל. טריפו הכריז: "כל דבר שיש בו ולו שמץ של כבוד וחשיבות עצר את פעילותו בצרפת. אינני יודע איך צריך לעשות זאת, בגלל שאין רדיו ועיתונים, אבל אני יודע שהיום אחר הצהריים או הלילה, חייבים להכריז שפסטיבל קאן עוצר, או לפחות משנה מתכונתו בצורה מהותית".
אחרי הפסקת הצהריים, מסיבת העיתונאים עברה לארמון הפסטיבל, שם סרטו של הבמאי הספרדי קרלוס סאורה Peppermint Frappe היה אמור להיות מוקרן. סאורה, ג'רלדין צ'פלין, כוכבת הסרט, טריפו וגודאר ניסו לעצור את ההקרנה בכך שהחזיקו את הווילון, שהסתיר את המסך ולא נתנו לו לעלות. "כל העניין היה מצחיק למדי", נזכר פולנסקי. "הווילון היה ענק וכנראה שהיה מאחוריו מנוע חזק מאוד, כי הם נתלו ממנו כמו ענבים".
הקרנת סרטו של סאורה התבטלה, ובמקום פרץ ויכוח בין מי שצידד בהמשך קיומו של הפסטיבל, לבין מי שרצה שהוא ייעצר. "זה התחיל בנחמדות ואז פרצו קטטות ואנשים צרחו אחד אחד על השני", סיפר פולנסקי. "זה היה מגוחך. ושאר האנשים שמחו לצפות כי היה מצחיק להסתכל על זה. אני זוכר שאחד הבמאים הצרפתים קיבל אגרוף, ישר לתוך אפו הגדול, באמצע הבמה".
יום למחרת, ה-19 במאי, חמישה ימים לפני הסוף המיועד, נשיא הפסטיבל רובר פאבר לה ברה, הכריז על הפסקת הפסטיבל, גם מחשש להפגנות, מהומות וקטטות. ב"ידיעות אחרונות" זעקה הכותרת: "הפסטיבל ז"ל", ויריב התפייטה בציניות האופיינית לה: "ירד המסך על ההצגה הגדולה. הפסטיבל מת מיתה חטופה ושירת חייו באמצע נפסקה". מבין 28 הסרטים שהיו אמורים להתחרות, רק 11 סרטים הוקרנו. כל ה-17 האחרים לא זכו להיות מוצגים וביניהם "טוביה ושבע בנותיו".
"הכול פתאום התפרק, ואחרי שהבכורה בוטלה כמובן שמנחם והשחקנים היו מאוכזבים", משחזרת סולה. "אליזבת טיילור עזבה את קאן בבהלה, ובכלל כולם ברחו. גם אני הייתי די מבוהלת ולא ידעתי מה לעשות. מנחם גולן חילק לכל אחד מהשחקנים שלו מאה דולר, ואמר: 'עופו לאן שאתם רוצים. איש איש לדרכו'. אני נסעתי לפריז, ומחלון המלון ראיתי את כל המוני המפגינים. זה היה פשוט מדהים".
בסופו של דבר נאלץ דה-גול לפזר את האספה הלאומית, ולהכריז על בחירות חדשות. מאורעות 1968 הצליח לחולל שינוי, לא רק בפוליטיקה ובשוק התעסוקה בצרפת. הם גם טלטלו את אופיו של פסטיבל קאן. כבר כעבור שנה, התאגדות הבמאים הצרפתים הכריחה את קברניטי הפסטיבל לקבל החלטות פחות שגרתיות ולשים את הזרקור על אהבת הקולנוע. וב-1972 הוחלט שלא המדינה תבחר את הסרטים שהיא רוצה לשלוח לקאן, אלא אנשי הפסטיבל יצפו במועמדים מכל העולם והם אלה שיחליטו מי יזכה להשתתף בתחרות הרשמית. מאז גם יש בקאן דגש על במאים ומהר מאוד הוצגו בו סרטים יותר חתרניים ומעזים, כמו "מ.א.ש" (רוברט אלטמן, 1970) ו"אדם בעקבות גורלו" (דניס הופר, 1969).
