תכירו: הבת של ששי קשת ויונה אליאן בתפקיד ראשי על הבמה

כשמאי קשת נבחנה ללהקת הנח"ל, היא הציגה את עצמה כמאי קוסובסקי, שם משפחת נעוריו של אביה, רק שחלילה לא יידעו שהיא הבת של יונה אליאן וששי קשת. היא אפילו השביעה את החברות הטובות שלה לא לספר על כך לאיש, כאילו מדובר בסוד מדינה. "גם כשלמדתי משחק בניסן נתיב נורא שמרתי בסוד מהכיתה מי אני, עד שלפעמים נראה כאילו אני מסתירה איזה סוד אפל ונורא", היא אומרת ומחייכת ספק במבוכה, ספק מתנצלת. "לא ניסיתי להסתיר את זה מבושה, פשוט רציתי להוכיח את עצמי ולדעת שאוהבים אותי ומקבלים אותי בזכות עצמי ולא בזכות ההורים שלי. לאחרונה הבנתי שיש בזה גם הרבה דברים חיוביים. זה גנים טובים, זה חינוך נהדר, וזה הרבה דברים שיכולים לעזור לי בלי קשר לפוליטיקות".

היום את חושבת שהפחד שלך היה מוגזם?

"יש בפחד הזה גם משהו חיובי. כל בנאדם, בכל מקצוע, רוצה לדעת שהוא שווה בלי קשר למי הם ההורים שלו. היום אני מבינה שאף אחד לא ייקח אותי לאיזשהו תפקיד אם אני לא אהיה טובה באמת. עם השנים אני גם מבינה שאין דרך להילחם בזה, כי תמיד ישאלו ויגידו שאני הבת של, וכדאי להרפות. לפחות לנסות".

מאי קשת

אמא לא ידעה

היום מאי קשת אומרת שהיא כבר למדה להתמודד עם הפחדים והחששות, בעיקר עם המה יגידו. עובדה, היא מככבת בהצגה "היורשת" בתיאטרון בית ליסין - כן, התיאטרון שבו משחקת אמא שלה כבר עשרות שנים - ומוכיחה בלי צל של ספק שהיא מוכשרת בזכות עצמה. "כשלמדתי משחק חשבתי שאני לעולם לא אשחק בתיאטרון שבו אמא שלי משחקת, למרות שמאוד אהבתי אותו, הרי גדלתי שם", היא אומרת. "אבל אז הגיעה ההזמנה לעשות אודישן לאחד התפקידים ב'הוא הלך בשדות' - תפקיד שצריך לדעת גם לשיר בשבילו, לא רק לשחק. התלבטתי אם ללכת, אבל אמרתי לעצמי - לא אומרים לא לאודישן לתיאטרון, בטח לא שחקן שיצא רק עכשיו מבית הספר למשחק. הייתי נורא לחוצה באודישן. גם לא סיפרתי עליו לאמא שלי. היה חשוב לציפי (פינס, מנכ"לית התיאטרון י"ב) לעשות הפרדה ושאמא לא תדע על כך. סיפרתי לה רק אחרי שיצאתי מהאודישן".

קשת לא תמימה. "ברור לי שיהיו עדיין כאלו שיגידו 'היא עובדת בתיאטרון של אמא שלה', אבל זה תיאטרון נפלא, אז למה לא?! אני מתארת לעצמי שלא היו מקבלים אותי אם לא הייתי מספיק טובה, ובטח שלא היו מניחים על הכתפיים הצנומות שלי תפקיד כזה גדול. להצגה הזאת היו גם הרבה אודישנים והרבה בנות נבחנו לתפקיד שאני עושה, אז מן הסתם הייתי טובה באודישן".

(צילום: טל שחר)

בטח היו לך הרבה שיחות על כך עם ההורים.

"הרבה פעמים אני ואריאל אחי היינו צריכים להסביר להם שאנחנו לא מסתירים את הקשר המשפחתי מתוך כוונה רעה. הם מבינים שלעתים זה יותר קשה לי מאשר לאחרים. מה שכן, הם תמיד אומרים לי שהם לא היו נותנים לי לעסוק במקצוע הקשה הזה אם הם לא היו מאמינים בי ויודעים שאני מוכשרת. ואני מאמינה להם.

"כשאתה ילד של מישהו, או אח של, אתה כביכול אמור לעבור אותו באיזשהו שלב, ופה אתה לא יכול כי ההורים שלי באמת אמנים נפלאים. זה מרגיש לעתים כמו מלחמה אבודה, אבל זו לא מלחמה, כי אני בנאדם אחר לחלוטין. ברגע שמבינים את זה אפשר כבר לנשום באופן עצמוני. באמת הגיע הזמן להפסיק להסתיר מי אני ולהראות את הצד הגאה בהורים שלי, כי הוא תמיד היה קיים. הם הורים נהדרים, הכי טובים שיכולתי לאחל לעצמי".

הנשיקה של אבא ואמא

מאי, 27, היא הבת הקטנה של יונה אליאן וששי קשת, שהתאהבו בלהיט הענק "נורית" של ג'ורג' עובדיה, שבו כיכבו יחד. "ראיתי את הנשיקה הראשונה של ההורים שלי בסרט, וזה נפלא", היא מחייכת. "את סיפור ההיכרות שלהם אריאל ואני מדקלמים בעל פה. הם נורא רומנטיים ומאוהבים עד היום, וזה משהו מעורר השראה. אנחנו משפחה רומנטית".

יונה אליאן וששי קשת(צילום: איציק בירן)

אחיה הבכור אריאל, 38, הוא מוזיקאי מוכשר. "אריאל גדול ממני ב-11 שנה, אז לעיתים הוא זה שעשה לי בייבסיטר כשההורים היו בתיאטרון. לעיתים קרובות הייתי הולכת בלילות להצגות עם ההורים שלי, יושבת מאחורי הקלעים, בחדרי ההלבשה, ומקשיבה".

איך הסתדרתם עם הפרסום של ההורים?

"כשהייתי קטנה לא הבנתי למה כולם מסתכלים על ההורים שלי. הם הרי רק שלי, לא של אף אחד אחר. עכשיו יצאתי מההצגה וישר ברחתי. אנשים תפסו אותי ואמרו לי דברים נורא מרגשים, וזה הפתיע אותי. כל פעם שמישהו אומר לי משהו מרגש, בא לי מיד לחבק אותו. אני מחבקת אנשים בצורה סדרתית. הם רצו להצטלם איתי, ותמיד כשרצו לצלם את ההורים שלי, הייתי בורחת. שנאתי להצטלם. אומנם זה לא בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי ואתה לא נמצא בהוליווד, אבל אתה נורא חשוף.

"כשהייתי קטנה גם נורא גוננתי עליהם. אתה יושב עם אמא ואבא במסעדה וכולם מסתכלים מה הם אוכלים ומה הם שותים ורוצים לגשת אליהם. כל פעם שמישהו מתחיל להגיד משהו רע עליהם, אנחנו לוקחים את זה נורא קשה".

(צילום: טל שחר)

מאי כיכבה בנעוריה בלהקת הצעירים של צ'יץ', והבינה די מהר שמשחק ושירה הם האהבות הגדולות שלה. "אני נותנת לעצמי בינתיים את היכולת לזגזג, לעשות גם וגם", היא אומרת. "אני כותבת שירים, אבל עוד לא הוצאתי אותם. השמעתי אותם לאנשים קרובים, ואני מקווה שמתישהו ארגיש מספיק בנוח כדי ללכת גם עם הצד הזה שלי. אני מקווה שאריאל יעזור לי ויהיה המפיק המוזיקלי של השירים שלי. זאת תהיה המתנה הכי יפה".

למה את עדיין מרגישה לא בנוח להוציא אותם?

"בשירה יש משהו יותר חשוף מאשר במשחק, וזה מלחיץ אותי. זה יותר אתה, לבד, בלי מסכות. אתה לא משחק דמות ומתחבא מאחוריה. אבל אני מתחילה עכשיו לשיר. הייתי גם מאוד שמחה לשיר עם אבא שלי. השנה הסכמתי פעם ראשונה להופיע איתו בטקס יום הזיכרון. זה היה מאוד מרגש ומלחיץ בהתחלה, אבל גם תענוג גדול. בלי שום קשר לעובדה שהוא אבא שלי, הוא זמר נפלא, מהטובים שיש בארץ, והוא רק הולך ומשתבח עם השנים".

אז עכשיו את גם בשלה לשחק לצד עם אמא שלך באותה הצגה?

"זה יהיה תענוג גדול, אבל אני אתן לעצמי לעשות עוד כמה תפקידים כדי להוכיח את עצמי לבד לפני שאהיה מסוגלת לעמוד איתה על אותה במה. היא שחקנית נפלאה, מהטובות בארץ".

לצחוק עם רבקה מיכאלי

את המחזה "היורשת" שבו קשת משחקת כתבה גורן אגמון. אלון אופיר ביים את ההצגה, כשלצידה מככבים רבקה מיכאלי, תום חגי, יניב לוי, טלי בירון ואלירן הרוש. זהו סיפורה של אם שלא הורישה לבנה דבר, ללא הסבר, אלא רק לאחותו. במהלך ניסיונותיו להבין את הצוואה, הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים שממנה מורכבים חייו.

העבודה לצד רבקה מיכאלי מרגשת את מאי. "היא לא רק שחקנית נהדרת, היא מצחיקה בצורה קיצונית", היא אומרת. "תענוג להיות לצידה. אתה לא מפסיק לחייך. והיא גם חכמה, סוג של אגדה. היה לכולנו נורא כיף בחזרות. אנחנו קאסט צעיר, וכולנו היינו בראש אחד איתה. מאחר שלא הייתה לי ממש סבתא, אמרתי לה שאני מאמצת אותה בתור סבתא".

מאי חולקת את חייה עם התסריטאי ובמאי הטלוויזיה טל רוזנטל, בנו של ח"כ מיקי רוזנטל. "הוא בחור מקסים ומבין אותי כי גם הוא בא מאותו תחום", היא אומרת. "אני מתארת לעצמי שלבנאדם שלא קשור למקצוע שלי לא פשוט לצאת עם שחקנית. מדובר בהמון אמוציות ובשעות עבודה אחרות, לפעמים מטורפות. זה לא מקצוע יציב, לכן בן הזוג שלך צריך לגלות הבנה מאוד גדולה ואמפתיה. אין שחקן שמרגיש בטוח בעצמו, גם הגדולים ביותר. תמיד אתה מלא ספקות ושאלות. זה מקצוע שאתה מחכה בו עד אין סוף למחיאות כפיים, לחיבוק. לא משנה בן כמה אתה ומה עשית, אתה מחכה לאישור חיצוני".

רק אל תגידי שאת מצטערת על הבחירה.

"ממש לא. לא פשוט להיות שחקן, אבל גם נורא כיף. אתה רואה מהבמה אם מישהו לא מוחא לך כפיים גם בשורה האחרונה. גם אמא שלי אומרת שאת הביקורות הרעות היא זוכרת מילה במילה, והדברים הטובים - גם אם אתה נורא שמח עליהם - הם לא מספיק מחזיקים בשביל להדוף את הדברים הרעים. למה? כי הם הרבה פעמים דברים שאתה חושב על עצמך.

"אבל השנה גיליתי שאני מאוד חזקה ולא קטנה ושבירה כמו שתמיד חשבתי. המאבק הזה שכולם יאהבו אותך הוא מאבק מעט אבוד. אפשר להשתדל שיאהבו אותך, לא יותר. אני לומדת לאהוב את עצמי כפי שאני. צעד-צעד אני עובדת על לא לפחד ולא להתנצל, ומצליחה".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "24 שעות"