שתף קטע נבחר
 

יורקים עליי, אבל אמשיך להתפלל בכותל

לפני כל ראש חודש אני סובלת מכאבי בטן פסיכוסומטיים, כי הראש זוכר שהתפילה כרוכה בספיגת שנאה יוקדת, קללות ויריקות. במלאות 5 שנים לפסק הדין שהסדיר את תפילת הנשים, מנכ"לית נשות הכותל מבהירה שלא תישבר

 

ארכיון (צילום: EPA) (צילום: EPA)
ארכיון(צילום: EPA)

כמה מכם מוכנים לספוג קללות, יריקות, דחיפות והתנהגות בריונית ואלימה, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה?

 

בפעם הראשונה שהגעתי לתפילת ראש חודש של נשות הכותל, לפני ב-25 שנים, עשיתי זאת כדי לתמוך בחברה שהייתה ועודנה אחת ממנהיגות הקבוצה. עד אז הכותל ייצג עבורי אתר מורשת לאומי מרכזי למסורת היהודית, ואף שהתפילה בכותל לא בערה בעצמותיי, הבנתי שיש קבוצה של נשים דתיות משלושת הזרמים ביהדות שעבורן היא חשובה מאוד, ואף שאין מניעה הלכתית להתפלל עם ספר תורה בעזרת הנשים, הן נתקלו שוב ושוב בהדרה ובאפליה בטיעונים לכאורה דתיים. האמת הייתה ועודנה שמדובר בכפייה דתית שזוכה לתמיכה של לא מעט מנהיגים.

 

 

את ניהול הארגון לקחתי על עצמי לפני כעשר שנים, שהיו מהקשות והסוערות שידעתי בחיי. לפני כל ראש חודש אני סובלת מכאבי הבטן. ברור לי לחלוטין שמקור הכאב פסיכוסומטי וגם הסיבה לכך ברורה. הגעה לתפילת ראש חודש בכותל ולחוות שנאה יוקדת, קללות, יריקות ונאצות, לא מפחידה אותי ברמה האישית כמו שהיא מפחידה אותי ברמה הלאומית.

 

אנשים מדברים על הסתה אבל מעטים חווים את התוצאות שלה כפי שחוות אותן המתפללות מדי חודש. רק מי שקוראת את התפילה לשלום המדינה ושרה את התקווה מול צעקות וקללות של ישראלים בכותל יכולה להבין מול מה אנחנו עומדות. שמעתי לא מזמן מישהו מאחד הארגונים המתנגדים מסביר לקבוצת נערות בנות 14-12 ש"להפריע" לנשות הכותל בתפילה ולשרוק במשרוקיות איננו בגדר חילול הכותל אלא מצווה, וכך גם הפליירים שהם מפיצים, המדברים על מלחמה "קדושה" וחובה "דתית לאומית" להילחם בנו בכל דרך.

 

אותם/ן הילדים/ות והנערים/ות שנשלחים/ות מהאולפנות, מבתי הספר ומהישיבות, מתודרכים לבעוט, לקלל ולירוק בפנים. זה נעשה על חשבון שעות הלימודים, והם מאמינים שהם עושים את רצון השם, תוך שמרעילים אותם בשקרים ודעות קדומות. ברור לכל בר דעת שמי שמחולל את גלי השטנה הם המבוגרים הבלתי אחראים ששולחים אותם - רבנים, רבניות, "מורים" ו"מורות". אין צורך לבוא עד לכותל כדי להיווכח בשימוש הציני והמעוות הזה ביהדות. הוא מתרחש מדי יום בתקשורת החרדית.

 

בימים אלה אנו מציינות חמש שנים להחלטה התקדימית של השופט משה סובל בבית המשפט המחוזי בירושלים, הקובעת כי אופן תפילת נשות הכותל בעזרת הנשים נחשבת גם היא ל"מנהג המקום". החלטה זו העניקה גושפנקה לתפילתנו – המתקיימת במסגרת ההלכה היהודית – בקבוצת נשים ובקול רם, עם ספר תורה, טלית ותפילין. באופן אבסורדי, עד אז מאות נשים נעצרו ב"עוון" התעטפות בטלית ו/או תפילה בספר תורה. אולם לאור ההחלטה נאלצה משטרת ישראל להפסיק את המעצרים נגדנו ולאפשר לנו לקיים את התפילה בהתאם למנהגנו.

ארכיון (צילום: AFP) (צילום: AFP)
ארכיון(צילום: AFP)

כילדה, גדלתי בבית שכיבד את כוחות אכיפת החוק. מעולם לא אמרו לי "אם לא תאכלי יבוא שוטר". להפך, חונכתי שהמשטרה היא זו שתגן עלי מאלימות, בריונות ופשע. כאישה, אני נאלצת להתפכח מהאשליה הזאת כל ראש חודש, כאשר המשטרה עומדת בזרועות שלובות מהצד ולא מוכנה להתערב כדי להגן עלינו מהתקפות של מי שתוקף אותנו.

 

מתברר שיש הסכם בין המשטרה לבין רב הכותל, שמואל רבינוביץ', שלפיו הכותל המערבי הוא אזור אקסטריטוריאלי שאינו תחת שליטת משטרת ישראל, שיצר בכותל "כוח שיטור מיוחד" של סדרנים מטעמו המועסקים על ידי "הקרן למורשת הכותל".

 

מניסיוננו המר, לא רק שסדרנים אלה אינם ששים להגן עלינו ממעשי בריונות, אלא רבים מהם אף מזדהים עם המתפרעים שתוקפים אותנו, ומצטרפים לנוקטים אלימות של ממש כלפינו. בראש חודש האחרון נאלצה אחת מחברות הקבוצה לקבל טיפול חירום רפואי לאחר שהותקפה על ידי סדרני הכותל. כשפנתה למשטרה וביקשה את הגנתה מפניהם נאמר לה שהם לא מתערבים.

 

האם ה"הסכם" בין משטרת ישראל ורב הכותל חוקי? סביר להניח שלא. יתרה מזאת, מדובר בתקדים מסוכן. משטרה שמתנערת מחובתה להגן על האזרחים במקום אחד, יכולה להחליט מחר שלא להגן על אזרחים בבית מסוים, רחוב או שכונה לפי החלטה שרירותית, וזה צריך להטריד את כולנו.

 

בסיום תפילת ראש חודש אייר נאלצתי להימלט מנערי החיידר הבועטים והיורקים לתוך מונית מחוץ לשער האשפות. הנהג כסוף-השיער שאל אותי במה מדובר, וברבע השעה שהמונה דפק הסברתי לו על מאבק של נשים שמבקשות כבר 30 שנה להתפלל בעזרת הנשים, על עשרות נערות שרוצות לקיים בת מצווה עם קריאה בתורה ועל התמונה הרחבה יותר של כפייה דתית בחסות החוק. בזמן שקרע את הקבלה מהמונה הוא הסתכל עלי במבט של אדם שראה הרבה בחייו ואמר: "עזבי, חבל על המאמץ. במלחמה הזו... כבר הפסדנו".

 

זה היה ערב יום העצמאות, ואני הבנתי בכאב שהוא ויתר על חלום מדינת ישראל בהשראת מגילת העצמאות המבטיחה חופש דת ושוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. אני כנראה אמשיך לסבול מכאב בטן גם בראש חודש סיון ובראשי החודש שיבואו אחריו, אבל אמשיך לעשות זאת כל זמן שדברי הסנדלר מהסיפור החסידי מהדהדים בתוכי: "כל עוד יש אור עדיין ניתן לתקן".

 

  • לזלי זקס היא מנכ"לית ארגון נשות הכותל

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: נועם ריבקין פנטון
לזלי זקס
צילום: נועם ריבקין פנטון
מומלצים