העולם גילה את הר הקשת - והחיים בפרו משתנים
עד לפני חמש שנים היה "הר הקשת" בהרי האנדים סוד שאינו ידוע לרבים, אבל עכשיו כשזרם התרמילאים אליו גובר חיי קהילת הפמפצ'ירי שם משתנים: הכסף נערם, מקצועות עתיקים חוזרים לחיים - ומאידך גוברת הסכנה להר, כשחברות כרייה לוטשות עיניים אל המחצבים
תיירים מתאמצים לנשום כשהם מטפסים – במשך יותר משעתיים – לפסגה בגובה 5,000 מטר בהרי האנדים בפרו. הם מתים מעייפות – אבל המומים מהמראה הקסום שנגלה לנגד עיניהם: רצועות של טורקיז, לבנדר וזהב מכסות את מה שכבר מוכר כ"הר הקשת", רכס צבעוני שקיבל את מראהו היפהפה הודות למשקעים בני מליוני שנים שנדחפו מעלה בעקבות התנגשות לוחות טקטוניים.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
רק בחמש השנים האחרונות גילה העולם שבחוץ את פלא הטבע הזה, והוא הפך לאתר חובה עבור המוני התרמילאים הפוקדים את פרו. "אתה רואה את זה בתמונות וחושב 'נו טוב, עשו את זה בפוטושופ' – אבל זה אמיתי!", אומר לוקאס, תייר בן 18 ממקסיקו.
כאלף תיירים פוקדים את הר הקשת מדי יום, והפופולריות שלו מספקת מקור הכנסה לקהילת רועי האלפקות שחיה סביבו, מקור הכנסה שהיא הייתה זקוקה לו כל כך. מומחים לאיכות הסביבה, לעומת זאת, חוששים שתיירים יפגעו באדמה העשירה באוצרות טבע. כבר כיום לוטשות חברות כרייה בינלאומיות את עיניהן אל האזור, השוכן במרחק של כמה שעות בלבד מהמאצ'ו פיצ'ו המפורסם. חברת קנדית לכריית מינרלים הגישה בקשה לבצע עבודות כרייה באזור ההר.
"מנקודת מבט אקולוגית הם הורגים את התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב", אומר דינה פרפן, ביולוג פרואני שחקר את אוצרות הטבע באזור. כדי להוכיח את דבריו הוא מצביע על שביל עפר באורך ארבעה קילומטרים שדרכו מטפסים מטיילים על הר הקשת – שביל שנשחק מאוד בשנה וחצי האחרונות. אזור לח שבו חנו בעבר אווזים נודדים רבים נפגע גם הוא – הוא הפך למגרש חניה בגודל של חמישה מגרשי כדורגל, ומדי בוקר הוא מתמלא בכלי רכב – בעיקר של תיירים מארה"ב ומאירופה.
מנגד, זרם התיירים היציב נותן עבודה ומספק כסף מזומן לבני הפמפצ'ירי, קהילה ילידית מקומית. מדובר בקהילה הסובלת משיעורים גבוהים של אלכוהוליזם ותת-תזונה, ושנפגעה גם מהירידה במחירי הצמר, שאותו מייצרים בניה מגזיזת אלפקות. רבים מבני הקהילה נטשו את חיי הנוודות ובמקום זאת התמסרו לעבודות כריית זהב מסוכנות באמזונס.
כיום גובה קהילת הפמפצ'ירי שלושה דולרים מכל תייר שנכנס לשטחה, ולפי הערכות היא מגלגלת כ-400 אלף דולר בשנה. התגברות זרם התיירים מביאה איתה גם את האחריות לטפל היטב באורחים. מנהיג קהילת הפמפצ'ירי, גבינו אואמן, מודה כי הוא אינו בטוח שאנשיו ערוכים ומוכנים לכך. "אנחנו לא יודעים מילה אחת באנגלית ולא יודעים לתת עזרה ראשונה", הסביר.
למרות האתגרים, כ-500 תושבים חזרו בשנתיים האחרונות לעסוק בעבודה שבה עסקו אבותיהם – העברת סחורות בהרי האנדים. ההבדל הוא שכעת הסחורה שהם מעבירים היא תיירים, רכובים על גבי סוסים. כדי להוסיף צבע לחוויה לובשים המדריכים בגדי צמר צבעוניים כשהם מובילים את התיירים וחובשים כובעים מסורתיים.
"זו ברכה", אומר איסק קיספה, בן 25, שהתפטר מעבודתו הקודמת ככורה זהב אחרי ששישה מחבריו למחנה נרצחו. הוא חזר הביתה וקנה סוס, ובשנה שעברה הרוויח 5,200 דולר מהובלת תיירים במעלה ההר. חייהם של בני הפמפצ'ירי משתנים – אבל איזה מחיר ישלם ההר?