השימפנזים שירדו מהעצים
מחקר על קשיי ההסתגלות של שימפנזים שעברו מהיער לסוואנה עשוי לשפוך אור על התהליכים שהובילו את אבות אבותינו בדרך דומה, ואולי השפיעו על המעבר להליכה זקופה
לפני כשבעה מיליון שנה נפרדה השושלת שהובילה אל השימפנזים מזו שהובילה אלינו, בני האדם. זמן לא רב לאחר מכן האקלים החל להשתנות ולהפוך ליבש יותר, ובמקום שבו היו קודם יערות גשם סבוכים הופיעו סוואנות, ערבות של עשב גבוה שהעצים בהן מעטים ונמוכים. בשלב מסוים עברו אבותינו אל הסוואנות החדשות, ושם התרחש ככל הנראה חלק גדול מהאבולוציה שלנו. אם נוכל לדעת איך התמודדו אבותינו הקדומים עם המעבר ואלו לחצים הופעלו עליהם בסביבה החדשה, נדע יותר על מה שהפך אותנו למי שאנחנו היום.
בעל החיים שיכול לספק לנו את המידע הטוב ביותר השימפנזה, בן משפחתנו הקרוב ביותר. ובמיוחד, שימפנזים החיים באותו מקום שאנחנו התפתחנו בו: הסוואנה. אמנם רוב השימפנזים חיים ביער, אך יש גם יוצאי דופן. אחת מאלו היא קבוצת שימפנזים שמתגוררת בסוואנה בשם פונגולי (Fongoli) בסנגל שבמערב אפריקה, וזו הקבוצה שאותה יצאו לחקור מדענים מגרמניה ומארצות הברית.
החיים בסוואנה, התברר להם, אינם קלים. בעונה היבשה הטמפרטורות מגיעות ל-43 מעלות ולפעמים יותר, ולעתים קרובות משתוללות שריפות בעשב היבש. "ההרגשה הייתה כמו ללכת לתוך תנור", תיארה אחת החוקרות, ארין ווסלינג (Wessling), לעיתון ניו-יורק טיימס את הפעם הראשונה שהגיעה לפונגולי.
לאחר שהשימפנזים התרגלו לנוכחותם יכלו החוקרים לעקוב אחריהם בשטח במשך שעות. הם גילו שבעלי החיים התאימו את התנהגותם לתנאים הקיצוניים. שימפנזים שוכני יערות אוכלים בעיקר פירות טריים, אך אלו נדירים יותר בסוואנה, והשימפנזים של פונגולי השלימו את הדיאטה שלהם בהרבה טרמיטים, וניזונו גם מקליפות עץ, מהחלק הפנימי של גזעי עצים צעירים ועוד. בעוד שהשימפנזים ביער מקבלים כמעט את כל המים שהם צריכים מהפירות שהם אוכלים, התזונה של יושבי הסוואנה מכילה פחות נוזלים, למרות שבגלל החום הם זקוקים ליותר מים. לכן השימפנזים של פונגולי נוהגים לשתות ממאגרי מים באופן קבוע.
התאמה נוספת של השימפנזים היא מנהגם לבלות שעות רבות במשך הים במנוחה בצל, במערות קטנות או, בעונה הגשומה, בתוך שלוליות ובריכות, שוכבים בהן כמו באמבטיה קרה. במקום בשעות היום הם יוצאים לעיסוקיהם בערב ובלילה. ג'יל פרואץ (Pruetz), שהובילה את המחקר, מתארת איך הקבוצה כולה בילתה שעות בחיפוש אחר מזון, אחרי שהשמש כבר שקעה. "זו ממש הייתה יכולה להיות סצנה של שעת יום", אמרה.
מקבלים חום
מה שהחוקרים לא ידעו הוא אם שינויי ההתנהגות האלו מאפשרים לשימפנזים להתמודד בהצלחה עם תנאי הסוואנה הקשים. האם הם מקבלים מספיק מזון ומספיק מים? האם החום מכביד עליהם? כדי לענות על שאלות אלו בדקו החוקרים הורמונים בשתן של השימפנזים.
איסוף שתן הוא אף פעם לא משימה מהנה או קלה במיוחד, והוא קשה עוד יותר בתנאים של חום גבוה ואדמה יבשה. "את פשוט מסתכלת ורואה את הדגימה שלך נעלמת", תיארה זאת ווסלינג. החוקרים הצליחו בכל זאת לאסוף 368 דגימות, משבע נקבות ו-13 זכרים. הם בדקו את הריכוז של שלושה הורמונים: קורטיזול, שמעיד על לחץ ומצב כללי, פפטיד סי, שמצביע על המצב התזונתי של השימפנזים, כלומר כמה קלוריות הם צורכים, וקראטינין, שמראה אם הם מקבלים מספיק מים.
התוצאות, שפורסמו בכתב העת Journal of Human Evolution, הראו שלעונות השנה יש השפעה רבה על השימפנזים בפונגולי. הרמות של פפטיד סי בשתן עלו וירדו במהלך השנה כתלות בכמות המזון הזמין, כלומר בחודשים מסוימים השימפנזים אכלו פחות. אבל לא נראה שהם הגיעו למצב של רעב – אותם זמנים של מחסור יחסי במזון לא לוו בעליה של קורטיזול, מה שמצביע על כך שהשימפנזים לא נמצאו בעקה (סטרס).
לעומת זאת, רמות הקראטינין הראו שבעונה היבשה השימפנזים היו צמאים מאוד, אולי עד לרמה של התייבשות, והקורטיזול הראה שבתקופות אלו הם היו לחוצים במיוחד. בימים חמים מאוד רמות הקורטיזול היו גבוהות אפילו יותר – החוקרים סבורים שמעבר להתייבשות, השימפנזים גם פשוט סבלו מהחום. "השימפנזים האלו נמצאים ממש בקצה של מה שהם מסוגלים לו", אמרה פרואץ. "המחקר הזה מראה את הבסיס הביולוגי לכך".
סביר להניח שאבותינו נתקלו בבעיות דומות כאשר עברו לסוואנה, לפני כמה מיליוני שנים. המחקר מציע שהחום והמחסור במים היו עשויים להקשות עליהם יותר מאשר המחסור במזון. ממצא זה יכול לשפוך או על הסיבה שהובילה את אבותינו להתרומם ולהתחיל ללכת על שתיים – צעד חשוב במיוחד באבולוציה שלנו, שכן הוא פינה את ידינו לשימוש ויצירת כלים ולנשיאתם. אנחנו יודעים שאבותינו החלו ללכת על שתיים מוקדם למדי, אבל אנחנו לא בטוחים למה. אחת ההשערות היא שהיה זה כדי להגיע לפירות על הענפים הגבוהים, אך חוקרים אחרים סבורים שהם עשו זאת כדי לחשוף פחות מגופם לשמש האכזרית של הסוואנה.
אם אבותינו סבלו יותר מהחום מאשר מחוסר במזון, ההשערה השנייה מקבלת משנה תוקף. פרואץ מתכוונת להמשיך ולבדוק אותה בעזרת השימפנזים של פונגולי. היא תבחן, למשל, אם ומתי השימפנזים מתרוממים על רגליהם האחוריות – האם הם עושים זאת רק כשהם צריכים להגיע למקום גבוה כלשהו, או שהם נוהגים לעמוד זקוף בימים חמים יותר? החוקרים מתכננים להשתמש גם במצלמות תת-אדום כדי למדוד את חום הגוף של השימפנזים, ולבדוק אם ההליכה הזקופה אכן עוזרת להם להתקרר.
"לא הייתה לנו את ההזדמנות הזאת בעבר", אמרה פרואץ. עכשיו, כשהשימפנזים כבר רגילים לנוכחות החוקרים, "יש הרבה דברים כיפיים שאנחנו יכולים לעשות".
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
