הם מפחדים: איראן ואויבותיה מגדירות מחדש את המאבק האזורי

נשיא מהדור המייסד של הרפובליקה האיסלאמית. רוחאני(צילום: רויטרס)

המתמטיקה נראית ברורה. ישראל ניצחה את איראן בסבב הקרבות הנוכחי. האיראנים ירו 20 רקטות משטח סוריה. רק ארבע הגיעו לישראל וכולם יורטו על ידי מערכת "כיפת ברזל". חיל האוויר הישראלי, לעומת זאת, תקף עשרות יעדים בלילה אחד והנחית מכה גדולה על התשתית הצבאית של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה. ובכל זאת, ברור לכל הגורמים המעריכים והמפרשנים שזהו רק סבב אחד ושהסבבים הבאים בלתי נמנעים. איראן חייבת להתבסס בסוריה. ישראל חייבת להסיר את איום ההתבססות הזה מעליה. המתמטיקה הופכת לפיזיקה. חיכוך פיזי בין ישראל לבין איראן יביא, כמו מרטי מקפליי שפוגש את עצמו ב"בחזרה לעתיד", לסוף העולם.

עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ

אבל המאבק האזורי מוגדר מחדש. מצד אחד עומדים חסידיו של הבלתי נמנע. מי שמאמין בבלתי נמנע עושה זאת בדרך כלל מפחד ומרתיעה. ארצות הברית של דונלד טראמפ משוכנעת שרוצים לפגוע בה מצד אחד ולנצל אותה מצד שני. ישראל של בנימין נתניהו בטוחה שהשנה היא 1938, ושהרצון להרוג יהודים הוא המניע העיקרי של השחקנים השונים באזור. למוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, ברור שקואליציה של גנבים רוצה לקחת לו ולמשפחתו את ההון האדיר שצברו במשך מאה שנים.  

ארצות הברית של דונלד טראמפ משוכנעת שרוצים לפגוע בה מצד אחד ולנצל אותה מצד שני(צילום: רויטרס)

אנשי משמרות המהפכה באיראן יודעים בוודאות שפשרה מול העולם תחסל את הפרויקט המהפכני שלהם. מול איום בלתי נמנע חייבים לפעול בכוח בלתי מתפשר. אם לא נחסל את האיראנים בסוריה, הם יחסלו אותנו בישראל (או בארה"ב). אם משמרות המהפכה לא יתעצמו עד קצה גבול יכולתם, הם יקרסו מול מתקפה צבאית ותרבותית.

רוחאני מחפש מוצא מהבלתי נמנע

מן הצד השני של המאבק האזורי עומדים אלו שמאמינים במניעה, או לכל הפחות בשינוי. זה מפחיד, אבל הנתיב הבלתי נמנע אל הסוף הידוע מראש מפחיד עוד יותר. האיחוד האירופי יודע שסופו הבלתי נמנע הוא להתפרק מול הלחצים של כוחות שמרניים בתוכו ומחוצה לו. האיחוד מבקש להיחלץ מן הגורל הזה, והסכם הגרעין עם איראן נותן לו פלטפורמה מצוינת לכך.

חסן רוחאני, נשיא איראן, הוא מהדור המייסד של הרפובליקה האיסלאמית. הוא יודע שסופה הבלתי נמנע הוא התנגשות בין להט אידיאולוגי לא מתפשר לבין מציאות חיים בלתי אפשרית עבור אזרחיה. רוחאני, שרוצה להבטיח את מעמדו כמנהיג העליון הבא, מבקש גם הוא מוצא מן הבלתי נמנע. דרכו של רוחאני נשענת על הגדרה מחודשת של הציבוריות האיראנית. הוא תובע מן ההנהגה, אפילו מן המנהיג העליון עלי חמינאי, לאמץ קודים של מחויבות לציבור - הודעות על מדיניות, התנצלות על עוולות. כך הוא סודק את המחויבות של הבלתי נמנע. זו לא דמוקרטיה ליברלית ולא מדובר במשטר ייצוגי. אבל משטר שפונה אל הציבור לא יכול לצפות או לכפות הכול מראש.

מחאה נגד ארה"ב בטהרן(צילום: AFP)

האיחוד האירופי מראה סימנים ראשונים של הבנת סדר היום של רוחאני. טראמפ, כשהודיע על הפרישה מן ההסכם, פנה אל הציבור האיראני והבהיר לו שארה"ב מצפה שהציבור ינצל את ההזדמנות ויפיל את הרפובליקה האיסלאמית. גם סופה של זו הוא בלתי נמנע לפי ההגיון של טראמפ. פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד, פנתה אל האיראנים בסוף הצהרתה בעקבות פרישת טראמפ ואמרה את הדברים הבאים:  "אני מבקשת לסכם בפנייה אל אזרחי איראן ומנהיגיה, אל כל אחד ואחת מהם. אל תניחו לאיש לפרק את ההסכם הזה. ההסכם הוא אחד מן ההישגים הגדולים ביותר של הדיפלומטיה אי פעם, ובנינו אותו ביחד. ההסכם מדגים שיש בנמצא פתרונות שבהם כולם מנצחים, בעזרת דו שיח, מגע מתמיד ונחישות מול קשיים. אפשר למצוא את התווך, גם כאשר העמדות והאינטרסים שונים. ההסכם מוכיח שכבוד יכול להיות שפה אוניברסלית. ההסכם שייך לכל אחד מאיתנו. הישארו נאמנים להתחייבויות שלכם ואנחנו נישאר נאמנים לשלנו. יחד עם שאר הקהילה הבינלאומית, נשמור על הסכם הגרעין".

קל ללעוג היום בישראל לאיחוד האירופי. אירופה "חלשה", "רכה", "קורסת מול האיום האיסלאמי". אנחנו בישראל יודעים מה קורה לאירופים אחרי מספיק זמן. רוחאני נתפש על ידי ישראלים רבים כחלש במקרה הטוב וכזיוף ציני במקרה הרע. "האיראנים" הם הרי חזית אחת שאין בלתה. אבל אפשר להסתכל על דבריה של מוגריני ועל הצהרותיו המרגיעות של רוחאני כהוכחה לכך שסדר יום חדש מתחיל להתגבש במזרח התיכון. זה הגיון בתנועה שכופר בבלתי נמנע. ההגיון הזה מבוסס על התנהלות ציבורית.

כשמלחמה מרחפת באופק, התנהלות ציבורית עשויה להיראות מיותרת. מלחמה מחדדת סדרי עדיפויות ותפקידו של הציבור בה הוא בדרך כלל לספוג ולשרוד. אבל דווקא בשעה הזו מתעקש רוחאני, ואיתו מתעקשת מוגריני, להציג חזון ציבורי. חסידי הבלתי נמנע מכירים היטב את תחושת החמיצות שמביא איתו סוף ידוע מראש. האפשרות שהסוף איננו חקוק בסלע עשויה להיות חמוצה פחות.

ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית