"בשבילה גיבורים עפים": עדיין לא עפנו
הדרמה החדשה של קשת "בשבילה גיבורים עפים" אמורה להיות התשובה האיכותית ל"האח הגדול", אבל למרות הניסיון לדבר על נושאים כואבים כמו הלם קרב, הדמויות נראות תלושות מהמציאות וחד ממדיות. השחקנים מצליחים להציל חלק מהסצנות - ובייחוד מצטיינים תומר קאפון ומשה אשכנזי
כתרופת הנגד ל"האח הגדול" של רשת, תוכנית מציאות שהיא אסקפיזם, העלתה אמש (א', 21:00) קשת את "בשבילה גיבורים עפים", דרמת אסקפיזם שמגיעה עם מנה הגונה של מציאות. ארבעה חיילי מילואים צעירים בגולני נקלעים לקראת סוף השירות שלהם לאירוע טראומטי במהלך נסיגה משטח אויב, ומאבדים את המפקד שלהם (דן מור). כל אחד מהם מעבד אחרת את האירוע – אחד, שלקח על עצמו את הובלת הכוח לאחר האירוע (תומר קאפון, החייל הנצחי) לוקה בהלם קרב חמור שמוציא אותו מתפקוד יומיומי. אחר (מיכאל אלוני) שוקע לעסקי המשפחה ומתמודד עם ענייני בריאות, השלישי (משה אשכנזי) נמלט לקולומביה ופותח שם חומוסיה, והרביעי (נדב נייטס) מתחתן ומקים משפחה.
11 שנים אחרי האירוע והחקירה הצבאית שנפתחה בעקבותיו, קורה משהו שמחזיר אותם אחד אל השני, למרות חילוקי הדעות והחיכוכים – החברה לשעבר של אחד מהם שהיא גם אחותו של האחר (נינט טייב), שהוכרזה כהרוגה בתאונת דרכים בקולומביה כמה שנים לפני כן, צצה שם שוב בנסיבות מוזרות. האיחוד מוביל למסע משותף – מסע חיפושים אחריה, שמן הסתם גם יפתח פצעים ישנים ויעמת אותם עם אירועי העבר. הסדרה מבוססת על החלק האחרון בספרו של אמיר גוטפרייד זכרונו לברכה, שנושא את אותו השם, וכבר זכתה השנה בפרס הראשון בפסטיבל קאן הטלוויזיוני, שהוא האח הקטן של פסטיבל הקולנוע בקאן.
העלילה של "בשבילה גיבורים עפים" מחברת באופן מוצלח למדי בין מסגרת של סיפור מתח (החיפוש אחר יעלי בעקבות החשד שלא נהרגה) ובין הדרמה הרגשית שקשורה באופן הדוק לפצע שבשנים האחרונות מקבל תהודה הולכת וגדלה בתקשורת, הלומי הקרב. הידיעה שההירואיות של המלחמה ואחוות הלוחמים הגברית והקשוחה מגיעה עם תג מחיר נפשי כבד, תופסת יותר ויותר מקום בתודעה הציבורית. יאמר לזכותה של "בשבילה גיבורים עפים" שהיא לא חוששת להראות את השריטה, שקשה להאמין שקיים לוחם קרבי שהצליח להתחמק ממנה, גם על הצדדים הפחות ליריים שלה. החלק הראשון של הפרק הכפול ששודר אתמול מתאר את הקרב באופן פרטני וריאליסטי (אבל גם לא חוסך בקלישאות דרמטיות מהצד שני, מילים אחרונות של מפקד אהוב וכדומה), וההופעה של תומר קאפון כהלום קרב היא לופתת בטן ממש.
הבעיה של "בשבילה גיבורים עפים", שנשענת על סיפור מסגרת מותח, היא דווקא הדרמה הרגשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיאלוגים. במקום שבו הטראומה אמורה להפוך את הדמויות שלה למורכבות ואת היחסים ביניהם למורכבים לא פחות, הן נשארות חד ממדיות. מיכאל אלוני כאיש עסקים דוש ומתחכם נשאר כזה גם כשברור לו שזמנו על הפלנטה אוזל; החקירה הצבאית שנועדה כולה להבהיר לצופה את האשמה המוטלת על הדמות של קאפון היא בלתי-הגיונית בעליל; והיחסים בין דובי, אחיה של יעלי לאביב לא משקפים את העבר שלהם יחד. משהו באופן שבו הדמויות מתקשרות לא מסתדר עם הסיטואציה המורכבת שהן מתנהלות בה. הובלת האינפורמציה לצופה נעשית באמצעים מגושמים מידי. השחקנים, בעיקר קאפון ואשכנזי, ממקסמים את הטקסטים שלהם עד לקצה ומצילים לא מעט מהסצינות, אבל מה הסיכוי שנופים קולומביאניים יצליחו איפה שכתיבה דרמטית מתקשה להמריא? לא גבוה, לצערי.
