בית"ר חייבת להחזיר את מלמיליאן
הבעלים צריך לקחת צעד הצידה ולהפסיק לקבל החלטות מקצועיות, ובאותו זמן לתת את המפתחות לכוכב העבר
גילוי נאות: אני מחובר לבית"ר ירושלים משחר נעוריי. כאשר בית"ר הייתה קבוצה זניחה משהו, כאשר שיחקה בליגה א' (היום הליגה השנייה) מול הפועל בלפוריה ובית"ר הררי (הייתה קבוצה כזו). הקבוצה של סימון אלפסי וחסון (אותם אני זוכר במעומעם), הקבוצה של האחים אמינוף, והאחים בביוף, של חי והאחים פדרמן, של שאול (המלך) מזרחי, שבעיניי ה ה אגדה, של סמואל רזניק וד"ר גילר, אודי רובוביץ' וארצי בן יעקב. בית"ר ששיחקה בימק"א החולי. בית"ר שעמדה בצל של הפועל ירושלים, של אלי בן רימוז' ו-ויקי מנצור.
אבל כולנו הרגשנו שייכות לקבוצה הזו. הזדהינו איתה. זו הייתה הקבוצה של השכונות. הקבוצה של נחלאות ושמואל הנביא, שהתמודדה מול הממסד ההסתדרותי, מול מפא"י ששלטה בכל. בית"ר שחשה את עצמה מקופחת תמיד. הייתי הבית"רי היחיד בכיתתי והתגאיתי בבית"ר למרות שהייתה קבוצה בינונית מאד, אם למטה מכך, אבל בעלת גאווה.
ואז הגיע המהפך. 1973, מספר ימים לפני מלחמת יום כיפור, חל שינוי בירושלים. דרבי כפול במסגרת גביע המדינה. נער צנום משכונת ממילא הוקפץ להרכב בית"ר. מספר 8. אורי מלמיליאן שמו. שני ניצחונות מול הפועל ירושלים הממסדית, והקהל בקטמון ובימק"א יצא מגדרו. 16 מלאו לנער שרו ביציעים. רוח חדשה בירושלים. זו הייתה בית"ר המתחדשת של מלמיליאן ויוסי מזרחי, נוימן ואברהמי, אוחנה ו-ויקטור לוי.
והיום, בעצם, בית"ר היא הקבוצה של הממסד. יותר נכון, כבר אין תחרות רצינית בירושלים. הפועל ירושלים כמעט נעלמה בליגה השלישית, קטמון המרעננת עדיין אינה יריבה משמעותית, ובית"ר כבר אינה מנוהלת על ידי עסקני הליכוד. קבוצה של משקיע פרטי (שרוצה לעזוב), הקובע הכל רחוק מהאוהדים רחוק מהרוח שאיפיינה את הקבוצה. גם בקהל חל שינוי מהותי. האווירה כבר אינה מושכת קהלים חדשים. נהפוך הוא, רבים מהוותיקים נוטשים בגלל האווירה הלא נעימה ביציעים, כאשר מיעוט קולני הופך לדומיננטי, והניכור בין הרוב הדומם למיעוט הבולט מרחיק רבים מהאוהדים.
הייתי פונה לאורי מלמיליאן, כן, זה שהוביל את המהפך בירושלים בשנת 1973, לאמן את הקבוצה, בצוותא כם יוסי מזרחי כעוזרו. זה יהיה הסימן כי מרגע זה ואילך לא תהיה התערבות מקצועית מהיציע, כי יהיה מי שיקבע את ההרכב, את החילופים. הדבר יהיה בתיאום עם אלי אוחנה. זו הדרך לשינוי. אחרת, אולי בית"ר תמשיך בצמרת (בספק גדול), אולם בטווח הרחוק הנסיגה בוא תבוא.