הפועל חיפה, סיפור חיי
אולי קבוצת כדורגל היא בבואה למי שאתה ולמה שאתה. הפועל חיפה היא קבוצה צנועה אך עם נוכחות, משפחתית, לא מסוכסכת עם אחרים (תתפלאו כמה אוהדי מכבי חיפה ובית"ר שלחו לי ברכות אחרי גמר הגביע), מקבלת את כולם ללא הבדלי דת ולאום, סוג של קול שפוי בביצת הכדורגל
שנות השבעים המאוחרות, אצטדיון קריית חיים. אבא שלי מחזיק ביד אחת אותי, ילד בן 6 במשחק הראשון של הפועל חיפה בחיי, וביד השנייה שקית גדולה של קלמנטינות ואשכוליות מהפרדס שלנו בכפר ביאליק. ז'ולי, הסדרן המיתולוגי, פותח דלת צדדית, לוקח את השקית, אומר תודה ומכניס אותנו למשחק. הפועל חיפה, סיפור חיי.
מסתכל אחורה אל ילדותי, כל כך הרבה רגעים שלא אשכח. זיכרונות לפרטי פרטים, כאילו היה זה אתמול. ילד שרץ בכל כוחו מבית הספר להספיק למשחק דחוי (פעם דחו משחקים בגלל שלוליות במגרש) מול הפועל שפרעם, מביט בתדהמה איך אוהדים הופכים אמבולנס במשחק שפוצץ מול רמת עמידר, ובוכה כשאוהדי צפרירים חולון תולשים צעיף מצווארי ומעלים אותו באש.
חלפו השנים, וחוויות אישיות מתערבבות עם הזיכרונות: חזרה מוקדמת ממסע טרקטורונים לאילת, רק כדי לראות הפסד כואב לראשון לציון. נסיעה במהירות מבית החולים כשנולדה בתי הבכורה כדי להספיק לראות איך מנצחים את בני יהודה. נסיעה לאסוף את בן דודי מהטירונות ברמת הגולן, שיספיק להגיע ולתופף במגרש. הפועל חיפה, סיפור חיי.
19 שנה אחורה, משחק האליפות. שבט שלם של המשפחה מגיע למגרש, כ-20 אנשים: הורים, אחיות, דודים, סבא שלי במשחק הראשון שלו, וסבתא שמכינה בבית מרק שעועית לכולם, שנחזור רעבים אך שמחים. כשהתפרצנו לדשא הסתכלתי על בן דוד שלי ושאלתי אותו "מה זה?". "אליפות, בן דוד!", הוא ענה.
מאז, נדמה כאילו חיי האישיים צועדים יד ביד עם הקבוצה. כשהתחתנתי הקבוצה לקחה אליפות (וזר של 99 ורדים אדומות נשלח מאיתנו למועדון). כשרובי לקח הפסקה, גם אני לקחתי פסק זמן עד שנולד בני ובא איתי לראשונה. כשהיו לי תקופות קשות, הקבוצה ירדה ליגה. כשהדברים התאזנו אצלי, גם הקבוצה התאזנה לה אי שם בין תחתית לאמצע הטבלה. כשהחלפתי מקום עבודה גם הקבוצה עברה לאצטדיון חדש. ובשנתיים האחרונות, שהיו מוצלחות עבורי, גם הקבוצה מצאה את דרכה מעלה. הפועל חיפה, סיפור חיי.
ואולי קבוצת כדורגל היא בבואה למי שאתה ולמה שאתה. הפועל חיפה היא קבוצה צנועה אך עם נוכחות, משפחתית, לא מסוכסכת עם אחרים (תתפלאו כמה אוהדי מכבי חיפה ובית"ר שלחו לי ברכות אחרי גמר הגביע), מקבלת את כולם ללא הבדלי דת ולאום, סוג של קול שפוי בביצת הכדורגל. ממש כמוני... והשנה קרה משהו, הרגשנו מההתחלה שזה שונה. אספתי סביבי מספר חברים שלא הגיעו שנים למשחקים ולא הכירו איש את רעהו, הקמנו קבוצת ווטסאפ הדואגת לעדכונים ותכנון הנסיעה לכל משחק, וביום רביעי נאספנו (כנראה כמו עוד רבים וטובים), כולל בני דודי שמאז משחק האליפות לא נצפו באזור, ונסענו כולנו לירושלים. חזרנו להיות ילדים, עם צעיפים ושירים, כמו בטיול שנתי.
שריקת הסיום. אני עומד בטדי בשורה העליונה, מחבק את בן דוד שלי ואומר לו "מה זה?". "גביע, בן דוד!", הוא עונה לי. ואני מביט שם מלמעלה כלא מאמין על הקהל העצום והנפלא ,שרק מעודד ולא מקלל, מביט בשחקנים שצמאים לאהבת הקהל, מביט בבני שהפך למתופף הקבוצה וחושב שהשנה זה מרגש אפילו יותר מבעונת האליפות, שם הקבוצה הייתה נוצצת אך קצת מרוחקת. רואה את כל זה ומבין שהפועל חיפה היא סיפור חיי.
לפנייה לכתב/ת 
