למה אנחנו זקוקים לאגרסיה - ולא רק במיטה
כשיושב מולי זוג שאיבד את ה"אש" שלו, אני בודק מדוע נפגעה היכולת של בני הזוג להביע אגרסיה בריאה המסייעת לשמר להט וחיות בחיי הרגש. גבר או אישה שאינם מחוברים לאגרסיה שלהם, נוטים לפאסיביות ולתלותיות, ומשהו ביכולת שלהם להיות מאהבים יצריים נפגע
אחד המאפיינים הבולטים בחיי הרגש האנושיים המגוונים הוא שהטוב כרוך ברע. האינטראקציה בין אהבה לשנאה, כלומר בין אכפתיות, חמלה ודאגה לבין אגרסיה, הרס ותוקפנות בתוך האדם, ולאחר מכן בין בני הזוג, קובעת במידה רבה את היכולת לאהוב ולקיים קשר זוגי ארוך טווח. במבט ראשון נראה כי עדיף היה לו יכולנו להכחיד את התוקפנות, אולם במבט מעמיק יותר אנו מגלים כי לאגרסיה תפקיד חשוב בחיינו הרגשיים, יותר משאנו מעלים על דעתנו.
כל מי שקיים יחסי מין סוערים יודע עד כמה התשוקה המינית יכולה להיות אנוכית וזרועה בתוקפנות, שימוש באחר, כוח ושליטה. כל מה שהוא טאבו ביחסים אינטימיים הופך לא פעם למרגש ביחסים הארוטיים. העונג המיני דורש מידה מסוימת של אנוכיות, ויכולת לשים רגע בצד את הדאגה לאחר. אפילו היכולת הבסיסית לחדור ולהיחדר תלויה ביכולת להכיל אגרסיה בריאה. תוציאו את האגרסיה מתוך הקשר הזוגי ותקבלו במקרה הטוב זוג שאולי יודע לטפל זה בזה, אבל לא מסוגל להיות מאהב זה של זה. במקרה הגרוע כבר תקבלו זוג שחיי חיים הרמוניים אך משעממים להפליא.
אהבה מקרבת, אגרסיה מרחיקה
מי שחושב שזוגיות ללא קונפליקטים היא זוגיות רצויה, שוכח שיסוד ה"אש" הוא אחד מארבעת היסודות בטבע. הדבר העיקרי שאש זקוקה לו הוא אוויר, ובתרגום לשפה זוגית: תשוקה זקוקה למרחב. מה שיוצר מרחב בזוגיות היא היכולת להתרחק מבן זוגנו ולשמור על עצמיותנו, ולשם כך אנו זקוקים לאגרסיה. אהבה מקרבת, אגרסיה מרחיקה. מבלי משים הדבר הראשון שאנו עושים לאחר קיום יחסי מין הוא להתרחק ולהנכיח את נפרדותנו ועצמיותנו מחדש, וחוזר חלילה.
לכן, כשיושב מולי זוג שאיבד את ה"אש" שלו, אני בודק מדוע נפגעה היכולת של בני הזוג להביע אגרסיה בריאה המסייעת לשמר להט וחיות בחיי הרגש. גבר או אישה שאינם מחוברים לאגרסיה שלהם, נוטים לפאסיביות ולתלותיות, ומשהו ביכולת שלהם להיות מאהבים יצריים נפגע. מעצורים רגשיים, אימפוטנטיות או פריג'ידיות יכולים להיות מוסברים לא פעם דרך הפחד לחוות את היסוד התוקפני באהבה, המוביל להרגשה פנימית שהחיות והחיים בכללותם עלולים להיות מסוכנים.
יצר החיים והמוות, הליבידו (הדחף המיני) והאגרסיה, האכפתיות וההרסנות מלווים אותנו משחר נעורינו. אימא שנענית באופן מיידי ומדויק לצרכיו של התינוק היא אימא טובה, אולם כאשר היא מתסכלת אותו היא הופכת לאימא רעה, והתינוק הופך לתוקפני. לתינוק הרי אין אמצע. יש או "טוב" מוחלט או "רע" מוחלט, ומבחינתו אילו שתי אימהות שונות. באמצעות האגרסיה הוא מנסה להרוס את האם הרעה, אולם עם הזמן מפציעה בתוכו ההכרה שאין ביכולתו לעשות זאת, כיוון שהאם היא אדם נפרד מחוץ לשליטתו. כך הוא לומד לאהוב אימא אחת שהיא גם טובה וגם רעה. בתהליך התפתחותי חשוב זה מתגבשת היכולת לאהוב, כלומר היכולת להכיל אמביוולנטיות בקשר - הרצון לאהוב, אך גם היכולת לשנוא לפעמים את אותו האדם.
אצל אנשים מסוימים (למשל אנשים בעלי נטייה אישיותית "גבולית"), תהליך זה לא הושלם כראוי והם נוטים להסתכל על בני זוגם או כטובים מוחלטים או כרעים מוחלטים. האידיאליזציה שהם עושים והרצון בקרבה יכולים להפוך בשנייה לחוויה של נרדפות, שנאה ורצון להרוס את בן הזוג המתסכל. קשר כזה יכול להתאפיין בתוקפנות רבה הבאה לידי ביטוי בהתקפות זעם, תסכול רב, גלים של התקרבות והתרחקות, ופחדים סביב נטישה והבלעות.
לאהוב זה מסוכן. כשאנו תולים את תקוותינו באדם אחר, תלותנו בו עולה פלאים. וככל שחוסר האונים והיעדר השליטה בו גוברים, כך עולה החשש להיפגע ולהידחות. תשוקה רומנטית הופכת בקלות להשפלה. מספיק לעיין בחדשות מדי יום בכדי לראות למה יכולה לגרום סערת הרגשות של האוהב המתוסכל. למושא התשוקה יש כוח עצום, ופגיעותו של המאהב נמצאת ביחס ישר לעומק האהבה. כאשר אנו משתוקקים אנו בסכנה, וההימצאות בסכנה מכעיסה אותנו. אנחנו רוצים לשלוט, להיות מסוגלים לפגוע, למחוק את האחר שבו אנו תלויים.
תוקפנות, אם כן, היא תגובה טבעית לאיום על העצמי שלנו. לכן היכולת להכיל ולבטא באופן בריא את תוקפנותו היא תנאי מקדים ליכולת לאהוב ולהיות בקשר קרוב. מטופלים שלא יכולים להגיד לי שהם שונאים אותי ברגעים שהם מרגישים תלויים בי, שאני מתסכל אותם או שאכזבתי אותם, ינשרו בסופו של דבר מהטיפול. אולם הפנטזיות התוקפניות הרגעיות כלפי מטפל הם כאין וכאפס לעומת עוצמת הפנטזיות הרצחניות שאנו נוצרים בדמיוננו כלפי האדם איתו אנו חיים ואוהבים מעומק ליבנו. הקשיים הכי גדולים של אנשים בקשרים זוגיים מצויים סביב היכולת לעשות אינטגרציה של אהבה ושנאה, ובסופו של דבר לאפשר לאהבה להיות המרכיב העיקרי באינטראקציה עם האחר.
יש כאלה שאצלם התוקפנות היא מזג מולד. אצל חלקנו התוקפנות הפכה לדרך חיים, והשנאה הפכה לצורת הקשר העיקרית עם אחרים, כיוון שהיא מפיחה חיים בתחושת החיבור לעולם. היכולת לחלוק תוקפנות כלפי אחרים היא מאפיין חשוב של חיבור אינטימי. אין דבר מרגיע ומקרב יותר מהיכולת לתקוף את בן זוגנו ועדיין להרגיש בטוחים שהאהבה תשרוד את המתקפה, ותפנה את מקומה לתחושת אשמה שתביא לרצון לכפר ולתקן.
הרבה פעמים מסתתרת מתחת לתוקפנות כמיהה גדולה לקבלה. לא פעם הרגשתי שהתוקפנות של מטופלים מסוימים כלפיי נועדה לעורר בי תגובה רגשית, במטרה לחוות איתי קשר משמעותי כאלטרנטיבה לאדישות, ניכור וריקנות שהם חוו במהלך חייהם. אם כך, תוקפנות היא לא פעם ביטוי מעוות של אהבה. אולם מה קורה כאשר התוקפנות גואה ועולה על גדותיה? תוקפנות ביחסים לובשת צורות רבות: שתלטנות, קנאה אובססיבית, בגידות, חוסר יכולת להכיל רכות ותשוקה מינית עם אותו האדם (תסביך ה"מדונה והזונה"), ניסיון לצמצם את החופש של האחר, ביקורתיות יתר, סטיות מיניות וסאדו-מזוכיזם, נטייה לחנך ולהעניש את בן הזוג מתוך חוויה של צדקנות ועליונות מוסרית, כעס, התקפי זעם ובוז.
איך ניתן לשלוט בנטייה התוקפנית שלנו?
תהיה אשר תהיה צורת הביטוי התוקפנית שלנו, כשהיא גואה היא הורסת כל חלקה טובה בקשר, למרות שבטווח הקצר היא מתגמלת כיוון שאנו מרגישים טוב מכך שהגנו על כבודנו ועל תחושת העצמי הפגוע שלנו. איך ניתן אם כך לשלוט בנטייה התוקפנית שלנו? להבין שכל מה שאנחנו לא בקשר איתו בתוכנו, למעשה מנהל אותנו. אם אני לא בקשר עם התוקפנות שבתוכי היא תצא משליטה, ואני אמצא עצמי משליך אותה על הסביבה רק כדי לגלות שהעולם מתנהג באופן תוקפני כלפיי בחזרה. על כן, אם אנחנו מדברים את הדחפים ההרסניים שלנו, משהו ביכולת שלהם לשלוט בנו דועך. רק מתוך קבלה שלמה של התוקפנות וההרסנות שלנו נוכל להתעלות עליה באמצעות סלחנות ותיקון כלפי אנשים אחרים, כלפי חוויות עבר, ובסופו של דבר גם כלפי עצמנו.
עלינו ללמוד להתפייס עם התוקפנות שלנו ולראות אותה כהיבט חשוב של חיינו, שמחד הוא בעל פוטנציאל מחייה, מעשיר ויצרי, ומאידך הוא בעל פוטנציאל לקלקל. כאשר אנו בדיאלוג פנימי עם תוקפנותנו אנו יכולים להתנהג באופן שמאזן אותה או עושה לה עידון באמצעות הומור, דאגה, אכפתיות, אמפטיה, יחס אוהב, חרטה, סליחה, השלמה עם חולשות ופגמים אצל האחר ואצלי, הכרת תודה, רכות ועוד.
התוקפנות היא צילה של האהבה, בת לוויה בלתי נמנעת ומרכיב הכרחי בתשוקה. היכולת לאהוב לאורך זמן כרוכה ביכולת לשאת שנאה ולתקנה. אנשים שלא מסוגלים לשנוא גם לא מסוגלים באמת לאהוב, אך אנשים ששונאים יתר על המידה או שונאים מבלי להיות מודעים לכך, יחבלו בקשר בדרכים שונות או פשוט יעזבו אותו בטרם תתפתח האהבה.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" את ההרצאה "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
