עוד יום שבו כולן התעלמו ממני באפליקציה
"אני מת לזוגיות", הוא מצהיר על תחילת המפגש. "רוצה כל כך להעניק ולאהוב, רוצה כבר ילדים ואת כל החבילה, אבל אפילו לא מצליח להגיע לדייט. אני לא מבין מה קורה". אימון אישי
מכירים את אלו שהם פול גז בניוטרל? שעושים מלא, יורים לכל הכיוונים, אבל מחטיאים תמיד את המטרה? אז זה הסיפור של נועם, או לפחות חלק מהסיפור שלו. זה התחיל בצהריים, חיכיתי לפגישה הראשונה איתו, וכיאה לפגישות ראשונות תהיתי מי יגיע ומה יהיה באמתחתו. ואז נועם ירד במדרגות ונכנס אל פינת ההמתנה. חיוך מאוזן לאוזן פרוס על פניו, כל כך מתוח עד שלרגע תהיתי אם זה כואב לחייך ככה, בכזה מאמץ. זה אולי נשמע שיפוטי, אבל כל ניואנס, שפת גוף, אמירה וכן, גם חיוך, מספרים לי את הדברים שמילים לעיתים מפספסות.
נועם התיישב אחרי שסירב בנימוס לשתות מים, ומיד שלף מתיקו שקית מאפים טריים. "היה לי זמן לפני הפגישה אז נכנסתי למאפייה פה ליד והבאתי לך משהו קטן". מחווה מדהימה, חשבתי לעצמי. לארג'ית, אבל ייתכן שקצת מוקדמת בהתחשב בעובדה שאנחנו עוד לא מכירים זה את זה. תבינו, לבוא לפגישת אימון זה כמעט כמו לבוא לדייט. הדפוסים שלנו צפים בדומה למה שקורה בחיים האמיתיים, וכבר מהחיוך ומהמאפים יכולתי לדעת שהנימוס של נועם לא תמיד תואם את הסיטואציה.
"אני מת לזוגיות", הוא מצהיר על תחילת המפגש. "רוצה כל כך להעניק ולאהוב, רוצה כבר ילדים ואת כל החבילה, אבל אפילו לא מצליח להגיע לדייט. אני לא מבין מה קורה. אני שולח מלא הודעות באפליקציה, מנסה בכל פעם לשנות, לפעמים כותב רק 'היי', לפעמים מתייחס למשהו שמישהי כתבה או לתמונה שהיא העלתה, ולרוב אני לא מקבל אפילו תשובה. כשאני כבר כן מצליח להגיע לדייט", מוסיף נועם, "אז מיד אחר כך הן נעלמות לי. תגידי, מה לא בסדר? מה נסגר עם נשים היום?!".
עוד לא הספקתי להגיב לשאלתו, והוא כבר שלף את הסמארטפון והציג בפניי את הכרטיס שלו באתר. "דוגרי, מה את חושבת? משהו פה לא סבבה?". אני משתפת פעולה וסורקת את הכרטיס. התמונות חביבות ומחמיאות לו למדי, אבל רואים שהן אובר מושקעות, מקצועיות, כאלו שצלם מקצועי ליטש אותן מיד אחרי שהעמיד אותו בפוזיציות סמי טבעיות בסטודיו. ואז נועם החל לדבר בהרחבה על עצמו, או יותר נכון - על כמיהתו לקשר. הוא השתפך בכרטיס במילים מליצות על כמיהתו לאהבה. תכלס, הכיוון טוב, אבל הכול אקסטרה, חשבתי לעצמי. מושקע ומדי מתאמץ.
מחפש את האחת, מאבד בדרך את כל השאר
אני מזמינה את נועם לשים רגע את התסכול בצד ולספר לי מי הוא, מה הוא, מאיפה, בן כמה וכדומה. לרגע הוא עוד מתעקש לחלץ ממני תגובה נוספת על הכרטיס, ומשחרר רק כשאני מבהירה שאגיד את דעתי רק אחרי שאשמע עליו יותר בהרחבה. ואז אני רואה מה קורה לו בדייט - הוא מספר לי רק דברים טובים ובהגזמה שאני כבר יכולה להבין שהיא אופיינית לו.
"התחלתי בשירות לקוחות והיום אני מנהל צוות של 150 איש", הוא אומר בגאווה.
"אני בן 29 והכול אצלי פרפקט, חוץ מזוגיות. אני מצליח, נראה סבבה, יש לי רכב...". אני מתעקשת לרדת יותר לעומק, ומגלה לאט-לאט את מה שהוא השתדל עד כה להצפין - "אני גר עם ההורים עדיין כי אני חוסך כסף לבית שאקנה לנו, לי ולאשתי העתידית. חברים זה פחות מעניין אותי, אני ממש מתרכז בלמצוא את האחת עכשיו. מבינה?".
איך עברה הילדות? אני שואלת והוא מתפלא על השאלה. "אני לא ממש מבין מה זה קשור, אבל את בטח לא שואלת סתם, אז בואי נגיד שאף פעם לא הייתי מרכז העניינים. בגיל 20 וקצת עשיתי שינוי משמעותי בביטחון העצמי שלי, וזה הוביל אותי להיות מי שאני היום. אבל כרגע תחושת התסכול מכאיבה לי. אני כל כך רוצה ולא מצליח, שאני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני שעות משקיע באפליקציות, לא צוחק, באמת שעות! גם בפייסבוק ובכל מיני קבוצות. אני מתוסכל רצח". ומה עם תחביבים? אני מקשה, ואז אני מגלה את מה שחשדתי בו לפני כן - נועם כל כך עסוק בחיפושים עד שהם הפכו לדבר היחיד שהוא עושה כל היום. כל דבר אחר מרגיש לו מיותר.
אני משקפת לנועם שהוא חוטא ב"תסמונת הרוצה מדי" - שהוא כל כך משתוקק עד שהוא מציף, מעמיס, מלחיץ ומרחיק. "את רצינית?", הוא שואל בתדהמה. "מה רע בלרצות מדי?". אני מחייכת ומשיבה: "זה חוק פיזיקלי - כשאנחנו לוחצים על משהו ודוחפים, הוא מתרחק מאיתנו. אני לא רוצה שתפסיק לחפש, אלא שתעשה את זה אחרת, ברגוע, כשהחיים שלך מלאים בך ולא בחיפוש. בוא תנסה לפשט עניינים, לקצר את הטקסט בכרטיס, לספר עליך משהו אמיתי".
"וזה יגרום לדעתך לבנות לענות להודעות שלי?", הוא שואל בעצב. שווה ניסיון, אני עונה לו. כך סיימנו את הפגישה הראשונה. לא הייתי סגורה על כך שנועם יחזור לפגישה נוספת, אבל הוא חזר. וכעת תתחיל העבודה האמיתית - לעזור לנועם לפגוש את עצמו, להבין מה הערך שלו ולהפסיק לרדוף אחרי אהבה. לתת לה לתפוס אותו.
לקבוצת הפייסבוק של נקודותיים - תהליכי זוגיות: "עושים אהבה".
