הכי קרוב לאלוהי הקולנוע: עוזרו של קובריק יוצא מהצללים
ליאון ויטלי התחיל את הקריירה שלו כשחקן, אבל במרוצת השנים הפך ליד ימינו האלמונית של הבמאי סטנלי קובריק. הסרט התיעודי "עבדו הנאמן של קובריק" שיוקרן בדוקאביב מאיר סוף-סוף את תרומתו לענק הקולנועי. "לא הייתי אסיסטנט", הוא מבהיר בריאיון ל-ynet, מגלה שהתאומות מ"הניצוץ" זו הברקה שלו ולא שוכח את השיחה האחרונה ביניהם: "הוא היה חלק עצום בחיי, אני עדיין מתגעגע אליו"
שמו של ליאון ויטלי אולי לא יאמר הרבה למרבית צופי הסרטים, אבל עבור מעריציו של סטנלי קובריק המנוח הוא היה האיש הכי קרוב לאלוהים. ואומנם, אחרי שצפה ב"תפוז מכני", ויטלי, שחקן תיאטרון וטלוויזיה מבטיח, התייצב לאודישנים עבור הדרמה התקופתית "בארי לינדון" שקובריק התעתד לצלם, לפי הרומן של ת'אקרי. הוא זוכר את הרגע שבו הושיט לו הבמאי האגדי פתק בכתב ידו והורה לו ללמוד את "השורות האלה". הוא לא שוכח את שיחת הטלפון שבה התבשר כי קיבל את תפקידו של לורד בולינגטון בסרט.
העניין שגילה ויטלי הצעיר במתרחש על הסט, בהיבטים הטכניים והאמנותיים של תהליך היצירה, לא נעלם מעיניו של קובריק – ובמשך 25 השנים הבאות הוא הפך לעוזר הנאמן שלו, יד ימינו הנעלמה של גדול יוצרי הסרטים בעולם. אתם אולי לא יודעים זאת, אבל ויטלי הוא האיש שבחר, מבין אלפי ילדים, את מי שיגלם את דני הקטן ב"הניצוץ". הוא זה שאחראי לליהוקו של לי ארמי לתפקיד הבלתי נשכח של הסמל הסדיסט ב"מטאל ג'אקט". הוא גם האיש שפיקח אישית על כל עותק מסרטיו של קובריק לפני שיצא לאקרנים – וזו רשימה חלקית בלבד של פועלו.
עתה הוא זוכה למחווה מרגשת, שמוציאה אותו מצלו הכבד של קובריק, שנותר מוטל עליו גם אחרי מותו של הבמאי הנערץ. הסרט "עבדו הנאמן של קובריק" (Filmworker), שיוקרן בפסטיבל דוקאביב, מביא את סיפורו של ויטלי, שוויתר על קריירת משחק והשתעבד מרצון לעבודה התובענית עם קובריק.
"אני לא חושב על זה כעל קורבן", אומר ויטלי בריאיון טלפוני ל-ynet. "מדובר באדם שהערצתי כיוצר ורציתי לעבוד איתו. למזלי, זה קרה. התקבלתי לשחק אצלו, דיברנו הרבה במהלך הזמן הזה והתיידדנו. זה היה כל כך מעניין ומושך. זה ממש לא היה קורבן. זה היה משהו שהרגשתי מחויב לעשותו".
ובכל זאת, בסרטו הנוגע ללב של טוני זיירה, ויטלי מתואר כעש שנשרף באורו החזק של קובריק וכמי שהקדיש לקובריק את חייו. מבחינה זו, הסרט עושה עמו צדק. "מה ששימח אותי בסרט יותר מכל דבר אחר היה שהוא האיר את האנשים שנמצאים מתחת לקו", מודה ויטלי. "הוא לא עוסק בכוכב או בבמאי. זה סרט על אנשים שתורמים המון במאמץ משותף, ושאינך יכול בלעדיהם. אני שמח עם איך שהסרט יצא. הוא נס קטן".
איך בעצם נולד הסרט?
"טוני עבד על סרט בשם SK13 המתעד את צילומי 'עיניים עצומות לרווחה' (הסרט עתיד לצאת בהמשך השנה, ש"ד). הוא פגש אותי ודיברנו משהו כמו שלוש שעות, ואז הוא חזר ואמר שיהיה מעניין דווקא לעשות סרט על הצד שלי בתהליך היצירה. עשיתי עבור סטנלי הרבה עבודות, כולל כמובן לשחק, אבל לא הייתי בטוח לגבי הסרט הספציפי הזה. התייעצתי עם שלושת ילדיי והם אמרו שעליי לעשות זאת".
בין שאר הגילויים שמספק הסרט על אחורי הקלעים של יצירות קובריק, אפשר לציין את העובדה המפתיעה שהתאומות המתות הרודפות את דני ב"הניצוץ" לא היו בכלל בתסריט. אחרי שוויטלי כמעט נואש מלמצוא את הילדה המתאימה, הגיעה ביום האחרון אם עם שתי בנותיה, תאומות. "הדבר הראשון שעלה במוחי היה התצלום המפורסם של דיאן ארבוס של שתי תאומות שנראות מעט מוזר", מספר ויטלי. "ואז רצתי על בימת הצילומים וקראתי 'מצאתי, מצאתי! אלה תאומות ארבוס'".
בחרת לקרוא לעצמך "עובד בסרטים" ולא אסיסטנט.
"באחת מטיסותיי לאנגליה הייתי צריך למלא טופס ולא ידעתי מה לכתוב בסעיף 'מקצוע', כי כבר לא הייתי שחקן וגם לא מלהק. אבל עשיתי המון דברים על הסט, ולכן כתבתי 'עובד בסרטים'. כך זה נתקע. למונח אסיסטנט יש קונוטציה שונה. אנשים חושבים שהוא לוקח את הכביסה, מכין קפה, וכמובן שמעולם לא עשיתי סוג כזה של עבודה".
אני תוהה באוזני ויטלי אם הוא היה מגדיר את עצמו כחברו של קובריק, והוא מספק, אגב כך, עוד פרט מעט מפתיע. "מספרים עליו שהוא היה קונטרול-פריק ומתבודד, וזה ממש לא נכון. הוא היה אדם מאוד פתוח. היו לנו הרבה שיחות, על הכול, כדורגל, סרטים, פוליטיקה. אבל כן, הוא היה גם הבוס".
קובריק כזכור הלך לעולמו במפתיע עם תום העבודה על "עיניים עצומות לרווחה" (1999), שבו מופיע ויטלי בתפקיד "האיש בגלימה האדומה" בסצינת נשף המסכות. "הוא נעשה יותר ויותר עייף", משחזר ויטלי הדומע בסרט. "השבוע האחרון לצילומים היה מתיש במיוחד בעבורו. בשבת אחה"צ הלכתי לסופרמרקט. הטלפון שלי צלצל, וזה היה סטנלי. נשענתי על מכוניתי ודיברנו משך שעתיים וחצי. היו בו אותם עדינות ורוגע כמו ביום הראשון שפגשתי אותו, כשהוא הציג את עצמו ואמר, 'שלום ליאון, אני סטנלי'. זו הייתה השיחה האחרונה שלי איתו. הוא מת ביום ראשון בבוקר".
יש לך מושג מה היה אמור להיות סרטו הבא?
"בוודאי. "AI". דיברנו על זה בלילה שבו הסתיימו צילומי 'עיניים עצומות לרווחה'. הוא שאל אותי מה דעתי להיות כלוא באולפן למשך כמה שנים (צוחק). אני חשבתי שזה יהיה נפלא".
אהבת את הסרט שסטיבן ספילברג עשה?
"כן. אבל זה היה סרט של ספילברג כפי שזה צריך היה להיות. הוא לא ניסה לעשות סרט של סטנלי קובריק".
ויטלי היה זה שדאג להשלים את "עיניים עצומות לרווחה" בהתאם לחזונו של קובריק, שמת לפני השלמת גרסת העריכה הסופית. בשנים שאחרי, ויטלי הקדיש, ועדיין מקדיש את זמנו, לעיזבונו של קובריק ולשחזור דיגיטלי של עותקי סרטיו. "בזמנו, בדקתי אחד מכל חמישה עותקים של 'עיניים עצומות לרווחה' שהוצגו בבתי הקולנוע באמריקה, מהגלגל הראשון ועד האחרון", הוא מספר בסרט. "ביליתי שתי משמרות של 36 שעות בחדר הקרנה, ומדי פעם הייתי צריך להתקשר ולבקש שמישהו יבוא ויחליף אותי בזמן שהלכתי להקיא". כמי שהכיר כל שוט לפרטי פרטיו, הוא הפך לגורם המוסמך בכל מה שקשור לתהליכי החידוש של עותקי סרטיו של קובריק. הוא היה גם זה שניהל את המלחמות מול אולפני וורנר, שהחזיקו בזכויות על הסרטים וניסו להתיש אותו. הם סילקו אותו ממשרדו, וסידרו לו שולחן במסדרון. הוא ישב שם לבדו וניהל את כל העניינים הקשורים בסרטיו של הגאון המת. לפתיחת התערוכה שהוקדשה ליצירתו של קובריק והוצגו בה פריטים מסרטיו, הוא לא הוזמן.
אני חייב לשאול אותך, איזה מסרטיו של קובריק אתה הכי אוהב?
"זו לא תהיה הגזמה לומר שצפיתי בכל סרטיו מאות פעמים בגלל העבודה שכרוכה בהם. גם היום, אם אני מזפזפ ונתקל באחד מסרטיו של סטנלי אני ממשיך לצפות ולא אכפת לי שראיתי כל כך הרבה פעמים בעבר. סרטיו זכו לא פעם לביקורות שליליות, אבל במהלך השנים מעריכים אותם מחדש. זה סימן של עבודה נפלאה, שהיא נשארת רעננה ובכל פעם שאתה צופה בה אתה רואה משהו אחר. מגלה ניואנס שלא הבחנת בו בהתחלה. זה סימן ההיכר של הקולנוען הנהדר שהוא היה".
אם היית יכול לעבוד היום, בצורה דומה, עם במאי – מי זה היה?
"סטנלי היה ייחודי בכל דרך אפשרית. גם בדרך שבה יצר את סרטיו. בעולם הסרטים איש לא יכול היה לאפשר זאת לעצמו. הוא היה לוקח את הזמן ואיש באולפן מעולם לא האיץ בו. הוא היה מגיע לשלב שבו הבין שאין מה לעשות עוד עם הסרט, ואז הוא שחרר. ארתור קלארק אמר שאומנים אף פעם לא מסיימים משהו, הם נוטשים אותו. ישנם אחרים היום כמו בלה טאר או גיירמו דל טורו שיכולים לעשות מה שהם רוצים בדרך שבה הם רוצים, ואני בטוח שעוד יבואו אחרים".
אתה מתגעגע אליו?
"הוא היה חלק עצום מחיי, ואני עדיין מתגעגע אליו. אם אני עושה משהו אני שומע אותו אומר (מחקה את קולו של קובריק) 'ליאון, מה אתה עושה". או, 'ליאון, באמת'. הוא עדיין בסביבה".
ואז, לסיום, הוא מפתיע, ומספר על השחקנית הישראלית הצעירה שהגיעה ללמוד משחק בלונדון בביה"ס שבו הוא למד בסוף שנות ה-60. "היינו באותה שנה. היא שחקנית נפלאה, אנשים דיברו עליה כמו על אייקון. אני אוהב אותה ואני מקווה שהיא מאושרת". לידיעת הקוראת לאורה ריבלין.
