הילד צריך עזרה? חכו רגע

לא מזמן רץ ברשת סרטון מרתק על אם דובת קוטב והגור שלה. הגור נפל למים הקפואים והיא קפצה מיד אחריו ונכנסה למים ונעמדה. פשוט נעמדה מאחוריו איתנה ולא עשתה דבר. לא הרימה אותו ולא משתה אותו מהמים. נתנה לו להתאמץ ולטפס, ליפול שוב למים, אפשרה לו לחפש מוצא ולהבין לבד איפה להניח את הרגל כדי לחזור ליבשה.

היא עמדה מאחוריו בשקט, בלי לזוז, למקרה שיזדקק לה. כל כך טבעי וברור לה שעל מנת שיוכל לשרוד, עליו לדעת לחלץ את עצמו ממצבים שונים וטבעיים אליהם יקלע ושעל מנת שירכוש את הביטחון הדרוש לו, עליו להתנסות בעצמו.

כמה פעמים אנחנו כהורים, קופצים למים ומיד מושים ומושיעים? נכון, ילד אינו גור של דובת קוטב וכשיפול באמת למים נקפוץ מיד להצילו. הבעיה מתחילה כשאנו קופצים להציל את הילדים על כל דבר ועניין.

עוזרים בכל דבר(צילום: shutterstock)

הילד נכשל במבחן? נלך לדבר עם המורה ואפילו נאמר את דעתנו המנומקת מדוע המבחן אינו הוגן ונתווכח על איך זה שנשאלה שאלה על חומר שהמורה לא לימד.

הילדה לא הוזמנה למסיבה? נתקשר למורה/למנהלת/למדריכה בצופים, נברר ונכעס, אפילו בניגוד לדעתה או בקשתה של הילדה שלא נתערב. הילד צריך לעשות עבודת שורשים? אנחנו כבר נדאג להביא את סבא מעפולה, נדאג לתמונות של סבתא מהארכיון המשפחתי, להיסטוריון ולמעצבת מומחית לחוברות שורשים. אולי אפילו נמתג את האירוע ברוח התקופה.

קראו עוד:

הקומיקס של האימהות העייפות

12 משפטים שיעשו לילדים שלכם את היום

המקום שאפשר לברוח אליו בחופשת לידה

התערבות: כשמשהו קורה ואנחנו מתערבים על ידי מתן פתרונות, עצות, אומרים לילדים מה עליהם לעשות, מתקשרים למורה, לאימא של חבר ואפילו לחבר עצמו.

התערבבות: זה כבר כשאיננו מבחינים כלל בין מה הצורך של הילד כרגע, לבין הצורך שלנו (הרבה פעמים זה להרגיע דאגה או מתח), אנחנו מתייחסים למקרה כאילו קרה לנו עצמנו, נרעשים וסוערים בדיוק כמו הילד ולא באמת עוזרים. אולי אפילו ממש מעיקים.

מעורבות: כשאנחנו מעורבים בחיי ילדינו אפילו בימי עבודה עמוסים. היום באמצעות הטכנולוגיה שנמצאת בכף היד זה קל הרבה יותר וכדאי שנמצא ונפנה זמן לשוחח, להקשיב, לדעת איך עבר היום ולשתף גם בחיינו שלנו.

(צילום: shutterstock)

למה אנחנו מתערבים יותר מדי?

• הצורך שדברים יעשו כמו שאנחנו חושבים.

• למנוע מהילדים התמודדויות עם תסכול וכך שלא יתאכזבו או יהיו חלילה לא מרוצים.

• מנסים לזהות כל מכשול ואף לפתור אותו במקומם.

• מאמינים שהילדים לא באמת מסוגלים להתמודד בעצמם.

• לא עוצרים להבחין בין סכנה אמיתית או מקום שעזרתנו נדרשת, לבין התמודדות עם דברים שקורים בחיים.

• אנחנו בטוחים שאם נפתור להם בעיות או סיטואציות, יהיה להם קל הרבה יותר.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הורים, כשאנחנו אצים רצים לסדר את העניינים בעצמנו, אנחנו לא מגנים, אנחנו מגוננים ולא מאפשרים להם להתמודד, לפתח עצמאות, יכולות או לדעת להסתדר בסיטואציות שהחיים מזמנים. אנחנו עומדים כמו חומה בין הילד לבין ה"חיים עצמם" וחוסמים כל מה שנתפס בעינינו כקושי או תסכול. למעשה ההורה מזהה סכנה במקום שאין בו סכנה.  ואז, מה לומד הילד על עצמו? שהוא לא מסוגל, שהוא לא יכול בעצמו, שהוא זקוק תמיד למבוגר שיפתור עבורו את הבעיה ועוד.

איך נוכל להתנהל מתוך מעורבות ולא מתוך התערבות?

1. סננו

במקום להיות חומה, נהיה מסננת. נבדיל בין סכנות שעלינו למנוע לבין התמודדויות שכדאי מאוד לאפשר. להיות קצת כמו שלושת הקופים: לפעמים לא לשים לב, לפעמים לא לראות, לפעמים לא לשמוע ולפעמים לא להגיד דבר.

2. עצרו וחשבו

למה הילד זקוק כרגע והאם ההתערבות שלי בעצם תמנע ממנו למידה לחיים? ומה יקרה אם לא נתערב? אם החלטתם להתערב, דברו על עצמכם - "רוצה לשמוע מה אני הייתי עושה?", "אני חושש מדברים כאלו, מעניין אותי לשמוע איך אתה מרגיש לגבי זה?" ובעצם העבירו את המסר ותנו עצה.

3. המתינו

לפעמים הילד יבקש את עזרתכם בלי שתקפצו להציע אותה. זה אומר לפחות שהיה עצמאי וחופשי להבין בעצמו מה או מי יכול לעזור לו.

רוב הדברים שיש לעשות הם פעולות שלנו ההורים. נעצור, נחשוב, נקשיב, נשאל, נפעיל שיקול דעת, נעודד ובעיקר חשוב שנזכור לסמוך על הילדים שלנו שירכשו דרך להתמודד על ידי התנסות, על ידי כך שיפלו וילמדו לקום, שיכשלו וילמדו לנסות שוב, שיטעו ויראו שזה בסדר לטעות, שיחוו מה קורה ויסיקו מסקנות לעתיד.

כשילדים מרגישים מסוגלים, עצמאים ואחראים לעצמם, מתפתח הביטחון העצמי ומתפתחת תחושת ערך. אנחנו יכולים לסמוך עליהם שיסתדרו ופשוט לעמוד מאחוריהם, לצידם, להיות שם גם אם המים קפואים, קרוב מספיק כדי שידעו שתמיד יש להם למי לגשת, אם צריך. אם.