המחנה שקולו נדם: הנכבה שהפלסטינים לא מדברים עליה
הפלסטינים בגדה וברצועת עזה מעדיפים שלא לדבר על "הנכבה השנייה" של מחנה ירמוכ שבדמשק, ולא למתוח ביקורת על האיראנים והרוסים שאפשרו לאסד לרצוח, לגרש ולהרעיב את אחיהם, עשרות אלפי פלסטינים בסוריה, ולהשמיד את מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול ביותר בעולם הערבי
בימים אלה מציינים הפלסטינים את "יום הנכבה" (האסון), לזכרם של כ-700 אלף פלסטינים שעזבו את הארץ בעקבות מלחמת השחרור. אולם בשנים האחרונות מדברים בתקשורת הערבית על "הנכבה השנייה", שממדיה עצומים ואינה קשורה כלל ל"אויב הציוני". מהי "הנכבה השנייה" ומי אשם בה? מדוע בוחרים דווקא הפלסטינים בארץ שלא להזכיר אותה?
על גגות אל-ירמוכ: הפסנתרן האחרון במחנה
ירמוכ, דרומית לדמשק, הוא מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול ביותר בעולם הערבי, עד כדי כך, שהוא הוגדר כ"בירת הפזורה הפלסטינית". המחנה הוקם ב-1957 והתקיים עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011. חיו בו כמיליון תושבים, בהם כ-220 אלף פלסטינים, והיו בו ארבעה בתי חולים ובתי ספר של אונר"א. המחנה הפך לפרבר עירוני של דמשק והתפתח כלכלית ונפתחו בו בתי עסק מסחריים רבים. לפי הערכות, בסוריה חיים יותר מ-400 אלף פליטים פלסטינים הסובלים זה שבע שנים מעוני ומרעב ונעקרו מבתיהם כתוצאה ממלחמת האזרחים. פלסטינים אחרים, כנראה אמידים יותר, ברחו ללבנון, לירדן, לטורקיה ולמצרים.
גירוש הפלסטינים
מחנה ירמוכ שוכן רק שמונה קילומטרים ממרכז דמשק ומכאן רגישותו הפוליטית. בראשיתה של מלחמת האזרחים ניסו הפלסטינים לשמור על ניטרליות, אולם המורדים השתלטו בהדרגה על המחנה. ביוני 2011 ניסה הנשיא בשאר אסד לנצל את ימי "הנכבה" ו"הנכסה" (ההפסד של 1967, גל הפליטים השני) על מנת לשלוח פלסטינים לישראל אל מותם בגבול הגולן (כפי שעושה חמאס בימים אלה). בעקבות זאת, קמה בירמוכ מחאה על הניצול הציני של הסוגיה הפלסטינית שנועדה להסיח את דעת הקהל מהדיכוי האכזרי של משטר אסד. כאשר יצאו פלסטינים להפגנות, לא היססו הפלגים הפלסטיניים התומכים באסד לפתוח עליהם באש חיה.
בשנה השנייה למלחמה בסוריה התפצלו הפלסטינים לשלושה מחנות: אלה שתמכו באסד (בעיקר החזית העממית - המפקדה הכללית של אחמד ג'בריל), אלה שהצטרפו למורדים (חמאס ואנשי "האחים המוסלמים" שבגדו במשטר אסד) וחלק גדול פסיבי של אזרחים שלא נטלו שום צד. תגובת המשטר החלה באוגוסט 2012 עם "טבח שכונת אל-ג'אעונה", הפגזת המחנה והפצצתו מהאוויר באמצע צום הרמדאן.
יש המציינים את יום הנכבה השנייה ב-17 בדצמבר לזכר יום הבריחה ההמונית שהחלה ביום שלאחר הפצצת מטוס המיג של הצבא הסורי. המשטר בדמשק לא בחל אפילו בפיצוץ מסגדי המחנה. במיוחד נחקקה בזיכרון הפלסטיני הפצצתו של מסגד עבד אל-קאדר אל-חוסייני , הנקרא על שמו של אחד ממובילי ממנהיגי הפלסטינים שנהרג במלחמת 1948. עשרות אלפי פלסטינים החלו לברוח מהמחנה אחרי שחיו בו כשישה עשורים.
הרעבת האוכלוסייה
בסוף 2013 וראשית 2014 הטיל הצבא הסורי מצור מלא על המחנה. מי שהעז לצאת בשלב זה נעצר לחקירה ובכלא הסורי הצטברו מאות אסירים פלסטינים. אלפי פלסטינים נותרו במחנה בשל אי יכולתם הכלכלית או הבריאותית לעזוב. חלקם חששו לעזוב, כי היו מבוקשים על ידי המשטר.
לאלה שנותרו במחנה הפליטים חיכה הרע מכול. המשטר לא אפשר להכניס מזון למחנה ואנשים החלו בשלב מסוים לאכול בשר חתולים וכלבים ולבשל דשא. בצעד יוצא דופן אף פרסם השייח סאלח אלחטיב במסגד פלסטין פתווה (פסק הלכה) המתיר את האוכל שאינו בגדר חלאל (כשר למוסלמים) כי רק הוא יציל ממוות.
במהלך 2014 גם עצר המשטר הסורי את זרם החשמל והמים למחנה ירמוכ. מחלות קשות התפשטו בקרב האזרחים ותמונות קשות של ילדים רזים כשלדים החלו להתפרסם. ידוע על כ-200 פלסטינים שמתו מרעב לפי פרסומים שונים. בית החולים היחיד שהמשיך לתפקד הוא "פלסטין", אך בתנאי עומס בלתי אפשריים ובתת-תנאים. המשטר הסורי טען כמובן שהתמונות והידיעות מפוברקות.
הג'יהאדיסטים משתלטים
אם סברו הנותרים במחנה שלא יכול להיות יותר גרוע, הרי שהם טעו. לקראת 2015 השתלטו על המחנה הגורמים הקיצוניים ביותר, ג'בהת א-נוסרה (אל-קאעידה) ודאעש (המדינה האיסלאמית). התושבים חיו תחת טרור מבפנים והפצצות מבחוץ שרק הלכו והתרבו. דאעש סגר את בתי הספר של אונר"א שנותרו במחנה בטענה כי מדובר בחינוך חילוני. נשאלת השאלה - מנין צצו הארגונים הללו במחנה הנתון למצור? יש להניח כי בשלהי 2014 הסתננו כמה פעילים ג'יהאדיסטים פנימה והחלו בתעמולה וארגון פעילים תחת ההריסות. הצלחת ארגונים אלה נעוצה בעובדה שההצטרפות אליהם נותרה המפלט האחרון של הצעירים וההזדמנות היחידה לקבל משכורת ומזון.
לפי ההערכות האחרונות, נהרגו קרוב ל-2,000 פלסטינים, נהרסו כ-40 אחוזים מהמבנים במחנה, שלא לדבר על אלפי נכים ופצועים ומקרים קשים של אונס ועינויים שאינם מצוינים בשום סקירה או מחקר.
עזיבת הטרוריסטים וזכות השיבה - למחנה
דאעש מתרכז כעת בשכונת אלחג'ר אל-אסוד (האבן השחורה). השתלטותו על המחנה התאפשרה אחרי שגבר על פלג פלסטיני ג'יהאדי בשם "אכנאף בית אל-מקדס". עם כניסת דאעש העדיפו אלפים להסגיר את עצמם לידי הצבא הסורי, יהיו אשר יהיו התוצאות.
בחודשים האחרונים התנהל משא ומתן להפסקת אש בניהול הרוסים, שעורר תקווה בקרב הפלסטינים כי יוכלו בקרוב לשוב לבתיהם במחנה. המשא ומתן אמנם הצליח מול האופוזיציה ואלפי לוחמים עם משפחותיהם התפנו לאדליב. אולם פעילי דאעש סירבו להצעה הרוסית להתפנות ללא מלחמה מן המחנה. אף שראו כיצד התמוטטה הגנת המורדים בשאר פרברי דמשק ובמיוחד בע'וטה, העדיפו בכל זאת להילחם עד לסופם הידוע.
נראה כי לפעילי דאעש, בניגוד לאנשי הארגונים האחרים, אין כבר לאן לברוח, מאחר שרוב שטחי דאעש בסוריה נכבשו על ידי המשטר הסורי והכורדים. ההגירה לאזורי המורדים, כגון אידליב, אינה באה בחשבון מבחינתם מאחר ששם מחכה להם נקמת דם של ארגוני האופוזיציה היריבים. כעת מנהל הצבא הסורי, תוך ספיגת אבידות רבות, מלחמה לכיבוש המחנה.
נכבות שמעדיפים לשכוח
על הנכבה של 1948 כתבו מזרחנים מכל המדינות (כולל ישראלים) ומכוני מחקר פלסטיניים מחקרים רבים. הידוע ביותר הוא ספרו של וליד אל-ח'אלדי "כַּיְ לַא נַנְסַא" ("כדי שלא נשכח", פורסם גם באנגלית), בו הוא שחזר בפרטים את כל היישובים הפלסטינים שהיו לפני 1948.
בעוד שציון 70 שנה לנכבה של פלסטין 1948 מופיע בדף הפייסבוק של מחנה ירמוכ, הפלסטינים בגדה וברצועת עזה דווקא מעדיפים שלא לדבר על "הנכבה השנייה" של ירמוכ. לא נוח בשעה זו למנהיגי חמאס ופתח להעביר ביקורת על האיראנים והרוסים שאפשרו לנשיא אסד לרצוח, לגרש ולהרעיב את אחיהם, עשרות אלפי פלסטינים בסוריה, ולהשמיד את מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול ביותר בעולם הערבי.
הנכבה של ירמוכ אינה היחידה שלא נוח להנהגה הפלסטינית להזכיר. יש נכבה גדולה בהרבה מזו של פלסטין, והיא הנכבה של העם הסורי (5 מיליון פליטים) שממנה מתעלם העולם זה שבע שנים. לחמאס לא מפריע לקבל תמיכה וכסף מאיראן העומדת מאחורי רציחתם של יותר מחצי מיליון סורים. לא נשכח לציין את הנכבה של מאות אלפי הנוצרים הנמשכת זה עשורים רבים, המביאה לנטישת הערבים הנוצרים את המזרח התיכון (מלבד מדינת ישראל) בעקבות עליית היאסלאם הקיצוני, הרדיפות, השנאה, הרציחות ופיצוצי הכנסיות. ועוד לא דיברנו על גירוש מיליון יהודי המזרח.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם ומלמד ערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם ובמחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
