ביקורת סרט - "עושות סדר": אל תתנו לשוויצרים מצלמה
הסרט "עושות סדר" מגולל את סיפור מאבקן של נשים בשוויץ לזכות הצבעה, רק שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי ביותר. הדיאלוגים מתחנפים לקהל, ההיסטוריה הופכת לדרמה קלילה והבדיחות היבשות יגרמו לכם לנוע במבוכה. כמעט ולא יצאו סרטים טובים משוויץ - וזה לא הסרט שישנה את המאזן
אין חנופה גדולה יותר לקהל מאשר תיאור של סיפור עגום כמסע פשטני אל הניצחון. מצד שני, זה בדיוק מה שהביא ל"עושות סדר" (The Divine Order) השווייצרי את פרס חביב הקהל בפסטיבל טרייבקה האופנתי. זהו סרט שעוסק בדיכוי ובמחאה בדרך דידקטית ונטולת השראה. נדמה כאילו מאבק הנשים לשוויון מעולם לא היה קל יותר.
הקולנוע השווייצרי אינו פורץ לרוב מחוץ לגבולות מדינתו, ולמעשה קשה להצביע על איזו יצירה משמעותית שנעשתה במסגרתו בעשורים האחרונים – למעט סרט האנימציה היפה "חיי כקישוא" מ-2016. עדיין, שווייץ זוקפת לזכותה שני סרטים זוכי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, "צעדים מסוכנים" מ-1984 (שהביס בקטגוריה זו את "מאחורי הסורגים" המקומי) ו"מסע של תקווה" מ-1990 – שניהם נשכחו היום, ובצדק.
"עושות סדר" מביא את סיפורן של עקרות בית בכפר שווייצרי מנומנם בראשית שנות ה-70, שיוצאות למאבק על מתן זכות בחירה לנשים (כידוע, שווייץ הייתה אחת המדינות האירופאיות האחרונה שהעניקה זכות זו לנשים, ב-1971. ב-1984 הצטרפה אליה נסיכות ליכטנשטיין הזערורית). הסרט מתמקד בארבע נשים שמנהיגות את המאבק הזה וסוחפות אחריהן בהדרגה את נשות הכפר כולו.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
הגיבורה היא אישה מקומית (מארי לוינברגר) שחשה משועממת במילוי תפקידיה המסורתיים ומביעה בפני בעלה (מקסמיליאן סימונישק) את רצונה לצאת לעבוד. הוא מצדו מתנגד, וסבור שמעשה זה עלול להביא לפגיעה ביציבות המשפחה - אחרי הכול, מי תנקה, תבשל, תדיח את הכלים, ותדאג לאביו הקשיש והנרגן (על פי החוק השווייצרי, נשים לא הורשו לצאת לעבודה ללא הסכמת הבעל). אחייניתה המרדנית מסמנת בעבורה את האלטרנטיבה, אך כאשר היא נשלחת למוסד לעבריינים צעירים אחרי שנמצאה מעשנת חשיש עם גברים צעירים נוספים – עקרת הבית הכנועה מבינה שהגיעה העת לשינוי.
כאשר הן מגייסות את נשות הכפר להכריז על שביתה, לעזוב את בעליהן ובתיהן, ולהקים קומונה נשית – שביתת המין עליה מכריזות בנות אתונה ב"ליזיסטרטה" היא מקור ההשראה – הדבר מעורר את מחאת הגברים. מצד שני, הם אלה שאמורים להצביע בעד זכות ההצבעה לנשותיהן במשאל עם שבו, למרבה האירוניה, הנשים אינן יכולות לקחת חלק (הסרט מקפיד להציג את דמותה הקפדנית של בעלת מנסרה מקומית הסבורה ששוויון בין המינים מנוגד לטבע).
סרטה של פטרה וולפה מבקש לעסוק ב"העצמה נשית" ואמנציפציה. בפועל, הוא עצמו נסוג לסדרת דימויים נשיים סטריאוטיפיים ולא מתוחכמים. זהו סרט שכל צעד בו צפוי וכל אחת מהדמויות אומרת את מה שמצופה ממנה. אתם יכולים להיות בטוחים שדמות מרכזית תצנח ותמות ברגע המכריע, ואחרת תישא נאום פמיניסטי נרגש שישנה בבת אחת את דעתם של הגברים השמרנים. הלוואי שההיסטוריה של המאבק הנשי בשווייץ הייתה כה פשוטה.
כמו "סופרג'יסטיות" (2015) לפניו, שעסק במאבק לזכות בחירה של נשים בבריטניה, גם "עושות סדר" (שם הסרט במקור, "הסדר האלוהי", מתייחס לאופן שבו נתפס מעמדן הנחות של נשים בשווייץ) חוטא לנושא החשוב שבו הוא מטפל. בהיעדרו של מתח ממשי - אנו הרי יודעים את תוצאותיו של משאל העם - הסרט נעדר ציר דרמטי ורגשי אמיתי. יש בו דמויות שאנו אמורים לסלוד מהן, חלקן, אגב, נשים, וסיטואציות שאמורות לעורר צחוק ואמפטיה מצדנו, כמעט בכוח – נשים חסודות מגלות את צפונות האורגזמה, חה-חה-חה.
במקום לדון בהקשרים הפוליטיים הרחבים יותר של דיכוי נשי, "עושות סדר" מתנהל כאגדה פמיניסטית המבוססת על דימויים מגדריים פשטניים. זו קומדיה טובת לב שמבקשת להחניף לקהלה, במקום לאתגר או להכעיס אותו. פנטזיה היסטורית מוסרנית שמבכרת את האמירה הנדושה והמובנת מאליה, ושגורמת לצופה הליברלי/ת לחוש טוב מאוד עם עצמו (ועצמה). באופן אירוני, הדמות המעניינת ביותר בסרט היא דווקא זו של בעלה של הגיבורה, שמוצא עצמו קרוע בין הצמדות לסטטוס-קוו ובין ההכרה המתעוררת בחשיבות פעילותה הפוליטית של אשתו. אבל גם כאן, סרטה של וולפה נותר חד ממדי כמו כרזת מחאה.
