מימון זר לעמותות – זה דווקא טוב לישראל
את התודעה והמציאות בארץ מעצבים בעלי הון עם אינטרסים כלכליים ואישיים. עמותות במימון זר עשויות לבטא את מי שקולם לא נשמע, את מי שאינם מיוצגים, את חסרי הכוח. הן יכולות לעשות את הדמוקרטיה לדמוקרטית יותר
החל מ-2018 נאלצים ארגונים לא-ממשלתיים בישראל המקבלים יותר ממחצית מתקציבם מממשלות זרות לפרסם עובדה זו ברבים, לציין זאת בתכתובת עם גורמי ממשלה ולהודיע על כך כשנציגיהם נושאים דברים בוועדות הכנסת. התנאים הללו אמנם נוחים מאלה שנכללו בהצעת חוק העמותות המקורית, ולפיהם על נציגי ארגונים כאלה לשאת תג זיהוי על דש בגדם במסדרונות בית המחוקקים הישראלי, אולם למרות ההפחתה בחומרתו, החוק עדיין שואף להשחיר את פניהם של אותם ארגונים ושל רבים אחרים שאינם מגיעים לרף חמישים האחוזים שנקבע. ההנחה העומדת בבסיס החוק היא שעמותות המקדמות זכויות אדם הן אנטי ישראליות ומהוות התערבות חיצונית ושלילית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
את הצעד שנקטה הממשלה אין לבחון במנותק מהקשרו – הישראלי והבינלאומי. בישראל פנימה, אישי ציבור תוקפים חדשות לבקרים את ארגוני זכויות האדם וטוענים שאינם נאמנים למדינה. כך, "בצלם" הוסר לאחרונה מרשימת הארגונים שאפשר להתנדב אליהם במסגרת השירות הלאומי. בכנסת מקדמים אט אט עוד חוקים המבקשים לחבל בארגונים מעין אלו ולקצץ בתקציביהם באמצעות הטלת מסים כבדים על תרומות המגיעות אליהם מחו"ל.
ישראל איננה המדינה היחידה שבה ארגוני חברה אזרחית במימון חוץ נמצאים תחת התקפה. מרוסיה ועד אתיופיה, מהודו ועד הונגריה, עשרות ממשלות – אוטוריטריות ודמוקרטיות – החלו לפעול ביתר שאת נגד הזרמת מימון זר לעמותות ליברליות מקומיות. מחקר שבדק את הנושא מצא שמ-1993 עד 2012, העבירו 39 מתוך 153 המדינות בעלות ההכנסה הבינונית-נמוכה בעולם חוקים ותקנות כנגד העברת מימון זר לעמותות מקומיות. מאז התקיים המחקר נוספו עוד מדינות לרשימה. מימון מקרנות פרטיות כגון קרן פורד, קרנות החברה הפתוחה (OSF) וסוכנויות סיוע לאומיות למיניהן התקבלו בעבר בברכה. לא עוד.
אין ספק שהיה עדיף – הן עבור אותם ארגונים והן עבור האוכלוסייה שהם משרתים – אילו יכלו לגייס מימון מבית. אולם למעט במערב, המציאות היא שארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים מסתמכים על מימון זר. כך, בניגריה יותר מ-90% מתקציבן של עמותות מקומיות נסמך על מקורות מחוץ למדינה. באתיופיה צנח מספרן של העמותות המקומיות לאחר העברת חוק ב-2010 המגביל את סכום המימון שמותר להן לקבל ממקורות זרים.
וזאת לא מפני שהאוכלוסייה הלא-מערבית אינה רואה בעין יפה את פעילותן של עמותות כאלה: משאלי דעת קהל מראים דווקא את ההפך. אלא שאוכלוסיות אלו אינן מורגלות בתמיכה בארגוני חברה אזרחית, למעט בארגונים דתיים המספקים גם שירותים אזרחיים.
העושר מייצר תודעה
טענות המתנגדים למימון זר של ארגוני חברה מקומיים אכן נשמעות הגיוניות על פניהן, אך הן שגויות בבסיסן. טענתם הראשית היא שמימון זר הוא מעשה אנטי דמוקרטי מכיוון שהוא סותר את העיקרון שלפיו הממשלה היא "של העם, על ידי העם, למען העם". מנקודת מבט זו, פעילותם של ארגוני חברה, פרוגרסיביים או לא, היא לגיטימית רק אם הם יכולים לגייס את מימונם מבית. עמותות הנסמכות על מימון זר משבשים למעשה את רצון העם.
אולם מה שידוע לנו על הדמוקרטיה באופן מעשי, בניגוד לתאוריה האידיאלית שלה, מטיל ספק על עצם נקודת ההנחה שהשיח הלאומי או המדיניות הנקבעת אכן משקפים את רצון ההמונים. במציאות, רבים מן האזרחים, ברוב המדינות, ברוב מערכות הבחירות, בוחרים שלא לממש את זכותם הפוליטית הבסיסית ביותר: להצביע. לרוב אין זמן, משאבים או רצון ללמוד את מה שנחוץ להם לדעת על ביצועי מנהיגיהם.
"רצונם של האנשים" נקבע לעיתים קרובות דווקא על ידי האופן שבו האליטות או התקשורת בוחרות להציג את הסוגיות שעל הפרק. מכאן שהמדיניות שנקבעת בדמוקרטיות – במגוון נושאים ממיסוי ועד למדיניות חוץ – מתאימה בדרך כלל לא להעדפותיו של האזרח הממוצע כי אם לאלה של העשיר ובעל ההשפעה ולאלה של אינטרסנטים ריכוזיים. במקרים אלו, הנפוצים כל כך, עמותות במימון זר עשויות לבטא את מי שקולם לא נשמע, את מי שאינם מיוצגים, את חסרי הכוח. במילים אחרות, עמותות במימון זר יכולות לעשות את הדמוקרטיה לדמוקרטית יותר.
על פי טענה אחרת, מימון זר משול לבגידה: על ידי מימונן של עמותות מקומיות, הבלטתן הלא-מוצדקת של דעותיהן ומתן חסות לפעולותיהן, מבקשות ממשלות זרות להסיט למעשה את מדיניותן של הממשלות במדינות הנתרמות כדי שתשרת את מדיניותן שלהן. גם אם אין להטיל ספק בטוהר כוונותיהם של הפעילים המקומיים, עצם היסמכותם המוחלטת על עזרה חיצונית עושה אותם ל"סוכנים זרים" המקדמים את ענייניהן של מדינות זרות. בעלי דעה זו רואים בתרומות של מדינות מציאות גרועה הרבה יותר מתרומות של יחידים או קרנות בחו"ל.
פעילי זכויות אדם מקומיים, גם אם הם ממומנים בעיקר על ידי ממשלות זרות, הם נציגים אותנטיים של חברתם והם מבקשים לממש את עקרונותיהם שלהם. שלא כ"סוכנים זרים" במובן הרגיל של המונח, הם לא פועלים לטובתה המובהקת של ממשלה אחרת ואף אינם מקבלים הוראות מגורמים רשמיים בחו"ל.
ברוב המקרים, המימון הזר בסך הכול מגביר קולות מקומיים – ישראליים במקרה זה – הקוראים לשינוי פוליטי. סיוע זר לא יכול ליצור מגזר עמותות פרוגרסיביות יש מאין. כל אותם ישראלים התומכים בזכויות אדם מצויים בדרך כלל בתת-ייצוג. כסף זר, התומך בארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח בישראל, אינו מחבל בדמוקרטיה הישראלית אלא מפצה על חסרונותיה.
אין אלטרנטיבה
נכון, עמותות מקומיות בישראל ובעולם חייבות להשקיע מאמצים רבים יותר בטיפוח תמיכה מקומית – כספית ופוליטית. ככל שבסיסן התקציבי המקומי יהיה איתן - כן יטיבו העמותות להתמודד עם אי-ודאות כלכלית מחוץ ועם יחס מאשים מבית. נוסף לכך, הקלות היחסית שבהשגת מימון זר עלולה לגרום לעמותות המקומיות להשקיע את משאביהן בטיפוח רשתות קשרים בחו"ל במקום בארץ.
ועדיין, אם יש חוסר במימון מקומי, על כל מגיני הדמוקרטיה בישראל לקבל בברכה מימון זר. אל לה לדמוקרטיה בישראל להצטמצם לכדי בחירות חופשיות והוגנות ותו לא. בלבה של הדמוקרטיה שוכן הרעיון שתחרות בין אלטרנטיבות משמעותיות מביאה לתוצאות מדיניות טובות יותר, או לפחות מסייעת לממשלות להימנע מתוצאות גרועות במיוחד.
אפשרויות הבחירה אינן יכולות להיחשב משמעותיות אם המערכת הפוליטית מספקת שוב ושוב את אותה קואליציה שלטת ואת אותה מדיניות. האלטרנטיבות אינן בעלות משמעות אם טווח הלגיטימיות של הפוליטיקה הארצית כה צר עד שגם בחירתה של מפלגה אחרת לא תניב כל שינוי במדיניות. הזכות הרשמית לחופש הדיבור אינה אלא אמצעי להכרעה בתחרות חופשית במגרש המדיניות. אם ישנן אלטרנטיבות שכלל אינן עולות למגרש בגלל היעדר מימון מקומי, יש בכך עדות לדלותו של שוק הדעות בישראל.
אזרחי ישראל אינם צריכים לחשוש ממימון זר של עמותות לא-ממשלתיות, למרות – ואולי דווקא בגלל – סיועם לחיזוק ארגונים התומכים במטרות לא פופולריות. הדבר ייטיב לא רק עם אותם ארגונים אלא גם עם בריאותה של הפוליטיקה הדמוקרטית. לעיתים איתנותה של הדמוקרטיה תלויה בעזרה קטנה מידידיה בחו"ל.
- פרופ' רונלד ר' קרֵבּס הוא מחזיק הקתדרה על שם בברלי וריצ׳רד פינק למדעי הרוח, ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת מינסוטה, מחבר הספר Narrative and the Making of US National Security
- פרופ' ג'יימס רון הוא מחזיק הקתדרה על שם הרולד סתאסן לענייני ציבור ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת מינסוטה, מחבר משותף של הספר Taking Root: Human Rights and Public Opinion in the Global South
גרסה מוקדמת של המאמר פורסמה באנגלית בכתב העת המקוון Lawfare
המאמר תורגם ומפורסם בסיוע המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס, האוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
