לברון לא לבד / בלוג ה-NBA

לכתבות נוספות בבלוג ה-NBA

הביטוי "הירו-בול", כלומר משחק של גיבורים, מתייחס לכוכבי-על שלוקחים הכל על עצמם. אפשר להאשים את לברון בראוותנות ובשחצנות, אך כשהוא לוקח הכל העונה על עצמו זה ממש לא באשמתו. קינג ג'יימס הוא לא אחד שמפקיר פצועים בשטח, גם אם מדובר בקבוצה הכי לא מרשימה שנבנתה סביבו בקליבלנד מאז חזר אליה בקיץ 2014, והפעם הראשונה בקריירה שהוא נאלץ לשחק 82 פעמים בעונה ולסחוט את עצמו לחלוטין.

לברון ג'יימס. הותש בסדרה מול אינדיאנה(צילום: AFP)

בהזדמנויות שונות הוא יצא להגנת חבריו ("לא אזרוק אותם מתחת לאוטובוס", "החבר'ה דאגו לעשות את העבודה כשלא הייתי על הפרקט", "החברים שלי התעלו כשלא הייתי במיטבי"). לצד אמירות מסוג קצת אחר, כמו "הייתי מצביע עבורי לתואר ה־MVP", הוא ניסה לשמור על הכבוד והביטחון של שחקני הצוות המסייע לצידו. בכל הקבוצות שבהן שיחק נוצרה היררכיה ברורה, אבל תלותם בג'יימס העונה היא בדרגה אחרת.

לברון יודע את זה, אך ברור לו שברמות ובאיכויות של הפלייאוף אין לו אפשרות לוותר עליהם. גדול, מגוון וקטלני ככל שיהיה, אי-אפשר לנצח לבד קבוצות טובות באינטנסיביות כזאת. הבעיה הייתה שבפלייאוף הנוכחי הוא כבר התנסה בלשחק לבד, וזה כמעט נגמר בהדחה היסטורית בסיבוב הראשון נגד אינדיאנה. היא הסתיימה בשבעה משחקים קשים, הוציאה ממנו את המיץ, והייתה הראשונה בקריירה שלו שבה שאר השחקנים לצידו לא עברו את רף 20 הנקודות. לברון הפגיז 34.4 נקודות, קווין לאב הוסיף 11.4 וכל השאר נתקעו על ממוצעים חד-ספרתיים.

במשחק מספר 7 מול הפייסרס הסתמן שינוי מרענן בעלילה. לקראת סיום הרבע השלישי הוא ירד לחדר ההלבשה בגלל התכווצויות, ובמקום להילחץ, קליבלנד דווקא הראתה בגרות. היא התבססה לכמה רגעים על לאב ועל ג'ורג' היל, הגדילה את היתרון ונתנה ללברון תחושה שהוא יכול לנוח קצת ולאגור חמצן לקראת האתגרים הבאים.

ג'יימס. צריך להפסיק לשחק הירו בול(צילום: AFP)

נגד טורונטו קיבלה המגמה הזאת גוון נוסף. לברון סיפק את מנת הנקודות הרגילה, אבל העזרה שקיבל עשתה את ההבדל וחיסלה את הראפטורס, שהגיעו אחרי עונה סדירה מושלמת ומלאי נחישות לסיים את ההגמוניה של הקאבס במזרח. לאב השתחרר ונתן דקות מדהימות, וגם קייל קורבר, ג'ף גרין, סמית' והיל עשו צעד חשוב קדימה. טורונטו נחנקה, זה נכון, אבל אם לברון שוב היה מוצא את עצמו בשממה, ספק אם הסדרה בין הקבוצות הייתה נגמרת בפירוק כזה.

מצאו את האיזון

נגד הסלטיקס קורה לקליבלנד משהו מעניין. במשחק מספר 1 גם לברון היה איום ונורא, וככה לקליבלנד אין סיכוי גם עם תפוקה משודרגת של הסייענים. המשחק השני סיפק פלאשבק מדאיג לסדרה נגד אינדיאנה, כשג'יימס שוב מתפוצץ וחוץ מלאב אין תפוקה ממשית מאחרים. במשחק השלישי קליבלנד שבה הביתה, וזה כבר נראה אחרת לגמרי. לברון לקח הכי מעט זריקות בפלייאוף הזה (12), קלע שמונה מהן בדרך ל־27 נקודות. אך גם כשירד למספרים הסטנדרטיים שלו, קליבלנד הצליחה לפרק את בוסטון לגורמים, 86:116, ולצמק ל-2:1 בסדרה.

זה קרה כי היא מצאה את האיזון הנדרש. ללברון היה פתאום הרבה יותר עם מי לשחק. הנטל שירד ממנו התחבר לתצוגה הגנתית משובחת, כשלפי ESPN הוא עצר כשומר את שחקני בוסטון על 2 מ-10 מהשדה וכפה עליהם ארבעה איבודים. בהתקפה הוא מסר הכי הרבה כדורים מאז המשחק הראשון נגד טורונטו (65) וחילק את 12 האסיסטים שלו בין שבעה שחקנים. טריסטן תומפסון ולארי נאנס ניזונו ממנו בצבע, וקלעי השלשות קיבלו כדורים איפה שהם אוהבים.

קווין לאב. היחיד שהופיע לצד לברון עד המשחק האחרון(צילום: AFP)

טריסטן תומפסון ולארי נאנס ניזונו ממנו בצבע, וקלעי השלשות קיבלו כדורים איפה שהם אוהבים. כשהם מופיעים ככה ועוזרים לו לעזור להם, עם תחושת דחיפות מוגברת ובחדות הנכונה, קליבלנד הרבה פחות נואשת והרבה יותר יעילה. כך יצא שחוץ מלברון חמישה קלעו יותר מ-10 נקודות – קייל קורבר 14, קווין לאב וג'ורג' היל 13, ג'יי.אר סמית' 11 וטריסטן תומפסון 10. זאת כבר נראית יותר כמו קבוצה ופחות כמו חבורה שבוהה בלברון ומחכה שייקח אותה על הידיים לחוף מבטחים.

כאן כבר צריך לחלק את המשך הסדרה מבחינת קליבלנד לשתי גזרות - מה שקורה בפנים ומה שקורה בחוץ - ושתיהן משפיעות על היקף הסיוע שלברון יקבל מול הסלטיקס. בפנים תומפסון עזר להגביל שלשום את אל הורפורד לשבע נקודות בלבד, המשחק הכי חלש שלו בפלייאוף. במשחק מספר 2 להורפורד היו 15 נקודות באחוזים רעים, שבע מהן מול תומפסון ב־2 מ־6 מהשדה. כאן צריך לתת את הקרדיט לטיירון לו על התאמה מתבקשת ומדויקת, אחרי שבמשך רוב המשחק הראשון היה זה לאב שהופקד על הורפורד והתקשה להסתדר איתו.

קפיצה משולשת

הגזרה השנייה היא השלשות, ובמשחק האחרון הגיעה קפיצה דרמטית באספקט הזה. אחרי 14 קליעות מבחוץ ב־24.5 אחוזים בשני המשחקים הראשונים, קליבלנד קלעה שלשום 17 ב־50 אחוזים. שישה שחקנים השתתפו בחגיגה, כולל קורבר שלא החטיא וסמית', שאחרי 0 מ־7 בשני המשחקים הראשונים, איפס את הידית עם 3 מ-4.

הדבר המרכזי היה המבטים הפתוחים: בשני המשחקים הראשונים קליבלנד לקחה בממוצע 15 זריקות לשלוש שנחשבות לחופשיות לגמרי ו-9 שנחשבות לחופשיות. במשחק 3 מספר הזריקות מהסוג הראשון היה דומה (14), בעוד שמספר הזריקות מהסוג השני הכפיל את עצמו ל-18. להגנה של בוסטון יש חלק בכך, אבל זה גם אומר שההתקפה של קליבלנד עבדה נכון ומרווח. בסופו של דבר היא גם ידעה לנצל בצורה מקסימלית את הטעויות ההגנתיות ולקלוע באחוזים משופרים שעזרו לה לנצח.

ג'יי אר סמית'. סוף סוף איפס את הידית (צילום: AFP)

בוסטון קיבלה בתקופה האחרונה הרבה מחמאות מוצדקות על פלייאוף מפתיע, ועל היכולת להתגבר על החיסורים של הכוכבים באופן מעורר השראה ובעזרת מאמן-על. אבל המשחק בקליבלנד, שהפך למשעמם בשלב מוקדם די באשמתה, הציף מחדש את סוגיית הפערים בין בוסטון של משחקי הבית בפלייאוף (מאזן 0:9, הפרש סלים מצטבר 102+) לבוסטון של משחקי החוץ (מאזן 5:1, הפרש סלים מצטבר 75-).

מצד אחד זה מחדד את ערך יתרון הביתיות שבו היא מחזיקה. מצד שני זה עשוי להביא אותה חזרה הביתה במצב של 2:2 ושם, מול "המלך" ברף דריכות גבוה מהרגיל, מהפך הוא לא אופציה מופרכת מדי. אם גם במשחקים הבאים הצוות המסייע המושמץ בקליבלנד יגיע לעבוד, ייתן לג'יימס גב, ישמור על יציבות ויוכיח שאפשר לסמוך עליו, אולי לברון יוכל להפסיק עם ה'הירו-בול'.