"על הספקטרום": דרך מענגת לקבל את השונה
הם גרים יחד ברמת גן, חיים את החיים, אוהבים, עובדים, או כפי שהתסריטאית דנה אדיסיס הגדירה זאת – כמו Friends, רק עם אוטיסטים. לראשונה מגיעות דמויות מהרצף לקדמת המסך, והכול נעשה בצורה מפוכחת, שלא מייפה או עושה רומנטיזציה, אבל כן עם רוך ואהבה בלתי רגילים. הניקוד? דוז פואה
מי אמר שאנחנו לא חברה סובלנית? בטווח של שבוע בלבד, נטע ברזילי מביאה לעולם את המסר ההו-כה-ישראלי שעלינו לקבל את האחר, והנה ממש הערב (יום ג') עלתה ב-yes הסדרה החדשה "על הספקטרום", שהגיבורים שלה הם שלושה צעירים עם תסמונות שממוקמות איפשהו על הספקטרום האוטיסטי. הם גרים בדירה משלהם ברמת גן, ובגדול חיים את החיים – נעים סביב אהבה, עבודה וחיפוש עצמי, או כמו שהגדירה את זה דנה אידיסיס, התסריטאית, כמו Friends – אבל עם אוטיסטים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"חיים שלי": אולי קובי מימון עוד יהפוך לטייקון
"משחקי השף": הקסם עובד גם בלי מאיר אדוני
"הזדמנות אחרונה לאהבה": ריאליטי במקום גירושים
אידיסיס יודעת מה היא עושה. מכיוון שהיא גדלה עם אח אוטיסט (שסובל מ-PPD), גיא, היא הכירה מקרוב ובאופן אישי תחום שנסק למודעות בשנים האחרונות, אבל אם אני לא טועה – זו הפעם הראשונה שהוא עומד במרכז של דרמה מתוסרטת, ולא כדמויות משנה אלא כמויות ראשיות. הטרגיקומדיה – קומדיה שהיא בעצם טרגדיה – היא ז'אנר שהפך שגור בעשור האחרון, אבל אידיסיס מצליחה לעשות פה דווקא את ההיפך. היא לוקחת נושא שעל פניו הוא טרגי, קבוצת אוכלוסייה עם קשיי השתלבות וצרכים מיוחדים, ומטה אותו לכיוון הקומדיה במובן הזה שהיא משקפת אותו בצורה ריאלית עם נטייה לקומיות.
האלמנט הזה משיג עבורה את הצופה במצב האופטימלי שלו – לא מרחם, לא מתגונן, פתוח ללמידה, סקרן ואפילו מאוהב קלות. שלושה צעירים על הספקטרום – רון (ניב מג'ר בתפקיד שתפור עליו) הוא הבלתי רגשי, זוהר (נעמי לבוב המצוינת) ילדותית וכמהה למגע חברתי ועמית (בן יוסיפוביץ', גם הוא יושב בול על הדמות), אוטיסט בתפקוד גבוה, נאיבי עם נטייה לאובססיביות. אורי גת מגלם את אחיה של זוהר ואבי דנגור את ארז, שעדיין גר בהוסטל אבל ממש אוטוטו הוא עובר לדירה משלו.
אידיסיס, שלפני כמה שנים יצרה סרט דוקומנטרי על אחיה בשם "בר מצווה" (ששודר גם כן הערב ביס דוקו), מצליחה להציג את שלושתם בצורה מפוכחת, שלא מייפה או עושה רומנטיזציה לנקודות החיכוך שלהם עם האנשים הרגילים, ומאוד ברורה באשר לשאלה איפה השוני שלהם בא לידי ביטוי. מצד שני היא מציגה אותם ברוך, אהבה וקרבה בלתי רגילים. קרבה כזו שמצליחה לגרום לי בתור צופה לראות את העולם דרך העיניים של הגיבורים של הסדרה, ולא דרך העיניים שבהן התרגלתי להביט בעולם, עיניים שרגילות לסנן, לא לראות מעבר, שמתקשות לקיים דיאלוג עם מישהו ששונה ממני, למרות שכל מה שזה מצריך זה מרווח גמישות קטן. את כל זה משלים יובל שפרמן ("אורי ואלה") עם הבימוי הייחודי והיפהפה שלו, והנה, היש דרך יפה ומענגת מזו לקבל את השונה והאחר? דוז פואה.
