הגעתי לקאן
בילדותה, בעקבות טראומה רגשית שחוותה, הפכה מאיה אנג’לו אילמת ובילתה מספר שנים בדממה מוחלטת. שנים אחרי, כאשר סוף כל סוף פתחה את פיה והעזה לדבר, לא ניתן היה לעצור את פרץ החוכמה והיצירה שנבע ממנה. לימים, הפכה לסופרת מוערכת וצוטטה פעם באומרה, שאין מעמסה כבדה יותר מלשאת בתוכך סיפור לא מסופר.
לפני כמה שבועות היה לי מפגש מקרי עם אורחת מהארץ.
אמא של זוג חברים, הנושאת את אותו השם של אימי. היא סיפרה לי בכנות מלאה שמאז ומעולם חלמה להיות סופרת אך חששה. עם השנים, הפכה למתורגמנית. הכי קרוב שיכולה הייתה להגיע לכתיבת ספר, מבלי לחשוף ולסכן את עצמה. רק לאחרונה, ממש לא מזמן, החליטה להעז ולחלוק את מה שהיא כותבת.
הבנתי אותה. ובעומקי ליבי הרהרתי בכך, שלפעמים לוקח לאישה שישים שנה, אם לא יותר, להשתחרר מהכבלים שאוחזים בה, ולספר את הסיפור שהיא נושאת בתוכה.
כמה ימים אחרי המפגש הזה, ישראל ניצחה באירוויזיון ואני לא יכולתי שלא להישבע בקיסמה של נטע ברזילי. כמה יופי ואור יש באישה הזאת. אישה שאוהבת ומקבלת את עצמה. אישה שפועלת מתוך אמת וקבלה עצמית.
עירית פדרמן, יוצרת הספר 'הזיקית' ודקלה ג'יקה אלקסלסי, במאית הסרט. צילום: תמי פדרמן
מהתבוננות בנטע ברזילי, נדמה היה שהנפש שלה מונחת נינוחה בתוך גופה. בעיניי, היא מסמלת אידיאל יופי אחר, שונה בתכלית מכל מה שהורגלנו להאמין ולדרוש בו.
המועמדת הקפריסאית דמתה לעומתה, לסמל מיושן של אישה העושה כל שביכולתה להתאים למודל הנשיות המושלמת שנכפה עליה.
ברזילי בחרה שלא לקחת חלק במשחק הזה, היא החליטה לקחת חללית, לטוס לירח ולגלות פלנטה אחרת. פלנטה משלה. בה כל המוזרים והמוזרות, המשונים, המהפכנים, האמיצים והיפים באמת מוזמנים אליה.
פלנטה צבעונית וחופשיה יותר. יקום חדש בו היא מנטבת את החוקים והיא שקובעת מהו אידיאל היופי ואיך מתנהלת אישה עוצמתית ומשוחררת.
כילדה הייתי צופה כמעט מדי יום, בסרט 'בת הים הקטנה'. כמה אהבתי לקרא את סיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסון. וכמה העציב אותי הרגע בו בת הים נותנת את קולה למכשפת הים, רק בכדי שתוכל ללכת, בידיעה שבכל פעם שהיא תצעד לקראת הנסיך שלה היא תרגיש סכינים שדוקרות את רגליה. אבל היא מתעקשת. בוחרת להקריב את קולה למענו, נחושה לזכות באהבתו. בסיפור המקורי, כאשר הנסיך לבסוף שובר את ליבה, היא שבה לים והופכת לצוף שעל פני המים. בעיקבות טוב ליבה ומעשייה, עולה נשמתה מעלה למלכות עולמים והיא זוכה בנשמה אנושית נצחית.
כמה יופי היה ברגע הזה. צילום: תמי פדרמן
לעיתים אני תוהה בסתר ליבי, אם גם אני התחתנתי עם נסיך ובעודי צועדת בדרכי לעולמו, השארתי מאחור חלק מעצמי, אולי לעיתים הוסחה דעתי ושכחתי גם אני את הקול שלי.
כשהיינו ילדים, לאמא שלנו היה חדר חושך בבית. היא הייתה נעלמת אליו וטובלת בו ניירות צילום בכימיקלים ריחניים ומשונים. סגורה בעולמה היא הייתה תולה תמונות שהיא צילמה של רגעים שנגלו בפנייה, רגעים שגילתה דרך עדשת המצלמה, מבלי שאיש מאתנו הבחין.
אבל יותר מכול, אמא שלי תמיד כתבה. יוצרת בחסד, כותבת שנים, בסתר.
היא מסתירה את המכתבים והסיפורים שהיא כותבת ביומנים אשר מפוזרים ומוחבאים בפינות שונות בבית. מדי פעם כשאני נתקלת במשהו שכתבה אני נפעמת מהיצירתיות ומהגאונות של אימי. אימי המיוחדת במינה.
לא מזמן היא הרשתה לעצמה להעז וכתבה ספר ילדים בליווי איורים שהאחיינית שלי ציירה. ספר ילדים ״הזיקית״, שמבוסס על התאוריה של מרטין בובר. אותה התאוריה שסוברת ״שחיי ממש. כל כולם מפגש״.
מרטין בובר ואמא שלי טוענים יחדיו, שאנחנו יכולים לחיות שנים ליד אדם מבלי שיהיה בינינו מפגש אמיתי. מפגש יכול להתרחש בין שתי ישויות שלרגע, באמת נוכחות, נפגשות וחוות אחת את השנייה. יש בכך אלמנט מיסטי כמעט. יכולת לחצות את גבולות עצמך. לחוות נראות, ובאותו הזמן לראות את האחר.
אמי שלקראת שנות השישים לחייה החלה להעז, הפיקה סרט אנימציה קצר שמבוסס על הספר שכתבה. הסרט, לתדהמת כולנו, התקבל מתוך חמש מאות חמישים סרטים קצרים, לשבעת הסרטים בגמר תחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל קאן.
מפה לשם מצאתי את עצמי ממריאה בחודש שמיני עם בטן ענקית עד לקאן הקסומה, בשביל לחגוג את ניצחון החופש והתעוזה של אמא שלי.
בפסטיבל קאן המפורסם הציגו בין היתר, סרטי ענק ובלוקבסטארים גרנדיוזיים. בין כל כוכבי הקולנוע והדוגמניות הדקיקות והמרשימות הסתובבה לה אימי עם כפות ידיים רכות ועיניים נבונות. במכנס מתנפנף ובנעליים שטוחות. בלי שום פוזה ובלי שום ציפיות. היא התהלכה לה שם בסקרנות בין הרחובות ובין האנשים.
אומנם בקאן, לא נפרשו בפנינו שטיחים אדומים. צלמים ומעריצים לא קיבלו את פנינו. אבל ביום האחרון לתחרות, הובילו אותנו לחדר קולנוע מקצועי ומרשים. ושם, בחושך, אחזתי בידה של אימי. צלילי קלרינט קסומים מילאו את חלל החדר וסיפורה של הזיקית נפרש בפנינו.
זה היה מרגש מכל כך הרבה סיבות. אחת מהן היא כי מעולם לא שיתפתי פעולה בפרויקט אומנותי עם אימי, וזכיתי לדובב את קולה של הזיקית בסרט שלה. ישבנו שם יחד, יד ביד, בקולנוע בקאן.
זה לא היה רגע גרנדיוזי.
הקהל לא השתולל והמעריצים לא נהרו מגדרם.
אבל בחשכת החדר, בין המסך המואר לפרוז'קטור המדויק, קולה של אימי נישא באולם וניפץ את חלל החדר.
אמא שלי העזה. היא חלקה את הרעיון, את הסיפור את האומנות הייחודית שלה. וכמה קסם ויופי היה ברגע הזה.
נזכרתי בפעם ההיא שישבתי במכונית שלה, חיפשתי כרטיס חניה שאבד לי ובמקומו מצאתי מכתב שאימי החביאה. מכתב שאחותי הגדולה פעם כתבה לה.
אחותי שמזמן כבר איננה, ועדיין מלווה כל רגע במסע של אימי ושלי. באותו המכתב, היא הפצירה באמא שלי שתעז ותשמיע את קולה. שתיתן דרור לציפור הנפש שלה. שתאמין בייחודיות, באמת, בסיפור שלה. שלא תפחד.
החזקתי חזק בידה של אימי והרגשתי ציפור דרור מתעוררת בתוכי. התמלאתי בקסמם של כל הקולות הנשיים שבאו לפני ויגיעו עד הרבה אחרי. התוועדתי לכל הסיפורים הלא מסופרים שאנחנו נושאות בתוכנו. וקיוויתי שנלמד, כל אחת ואחת, בדרכה, להעז. להשיב את יופיה ממצולות הים, עמוק מן המעמקים ולהשמיע את קולה בגאווה, ברגישות ובעוצמה גדולה.
פורסם לראשונה 21/05/2018 13:26
"להשיב את יופיה ממצולות הים". קאן, השבוע
מומלצים
