הסופר פיליפ רות הלך לעולמו
פיליפ רות, מגדולי הסופרים של המאה ה-20, הלך לעולמו בגיל 85. המחבר היהודי-אמריקני זוכה הפוליצר עסק רבות ביהדות ביצירתו, ובין היתר כתב את הספרים "מה מעיק על פורטנוי" ו"פסטורלה אמריקנית"
הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות הלך לעולמו אתמול (ג') בגיל 85. הוא מת בבית החולים מוקף בחברים, מסר בטוויטר כותב הביוגרפיה שלו, בלייק ביילי.
רות, אחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20, הרבה לעסוק ביהודים במשך ששת העשורים בהם כתב ובין יצירותיו נמנים הספרים "היה שלום, קולומובוס", "מה מעיק על פורטנוי" ו"פסטורלה אמריקנית" - שעליו זכה בפוליצר. כתיבתו הייחודית הפכה אותו לקול ענק בספרות האמריקנית, כשספריו מזוהים עם הומור גדול, נימה סטירית שנונה, עיסוק מפורט במין ומיניות, מונולוגים של גיבורים העסוקים בחיפוש עצמי, ובחינת אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה, לרוב כפי שהיא נשקפת מנקודת מבט יהודית.
פיליפ מילטון רות נולד ב-1933 בשכונה יהודית בניוארק שבניו-ג'רזי. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת באקנל שבפנסילווניה ואז המשיך ללימודי תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת שיקגו. תקופה מסוימת שירת בצבא, אולם שוחרר עקב בעיות בריאות. הוא שב לאוניברסיטת שיקגו כדי להמשיך בלימודי דוקטורט בספרות (אותם לא השלים) ובמקביל שימש כמרצה לספרות ולכתיבה יוצרת. ב-1959 ראה אור ספרו הראשון, "היה שלום, קולומובוס" - אסופת סיפורים קצרים שצברה הצלחה רבה וזיכתה אותו בפרס הלאומי האמריקני לספרות יפה בשנת 1960. הסיפור הנושא את שם הקובץ עובד ב-1969 לסרט קולנוע בבימויו של ריצ'רד בנג'מין.
להכרה רחבה זכה ב-1969, עם פרסום ספרו הנודע "מה מעיק על פורטנוי" - רומן סטירי שבמרכזו גבר יהודי-אמריקני העונה לשם פורטנוי. הרומן הוא למעשה מונולג וידויי של אדם השופך את ליבו על ספת הפסיכיאטר. הייצוגים היהודיים בספר (בעיקר זה של האם היהודייה הנוירוטית וההיסטרית), לצד תיאורי המין המרובים המפורטים בו, עוררו שלל תגובות בקרב קהל הקוראים והמבקרים, כשאצל חוגים יהודיים שמרניים היו שראו בו אות קלון לתרבות היהודית.
ב-1997 הוציא את הספר זוכה הפוליצר "פסטורלה אמריקנית", במרזכו סימור לבוב, יהודי אמריקני ממעמד הביניים, שבסיפור חייו, עלייתו ונפילתו, מסורגת ההיסטוריה האמריקנית, על התעצמותה לאחר מלחמת העולם השנייה והתרסקותה עם מלחמת ויאטנם.
מלבד הפוליצר זכה רות בפרסים רבים, בהם פוקנר, איגוד המבקרים האמריקניים ומאן בוקר הבינלאומי, שניתן לו ב-2011 על מפעל חייו.
במהלך השנים פרסם בסך הכל כ-30 ספרים. בין השאר ניתן עוד להזכיר את "מבצע שיילוק" (1993), המערבב מציאות ובדיה ובמרכזו ניצבת ההתמודדות בין פיליפ רות, ציוני נלהב המבקר בישראל במהלך משפט דמיאניוק, לבין כפיל הנושא את שמו ומפיץ רעיונות המנוגדים לחלוטין לאמונתו ולרעיונותיו; "כשהיא היתה טובה" (1967); "חיי כגבר" (1974); "נישאתי לקומוניסט" (1998); "הכתם האנושי" (2000); "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), שמגולל היסטוריה חלופית לארה"ב לאחר שאיש הימין הלאומני צ'ארלס לינדברג מביס את פרנקלין רוזוולט בבחירות לנשיאות ב-1940. כמו ב"מבצע שיילוק" גם כאן פרטי מציאות מהביוגרפיה של רות מעורבים בספר, שעוקב אחר התמודדותה של משפחת רות עם הגזענות המתמסדת בארה"ב ובתוך כך התבגרותו שלו בתור נער צעיר בניוארק; ו"נמסיס" (2010), ספרו האחרון שלאחריו הודיע כי לא יכתוב עוד.
בריאיון ל"גרדיאן" שנערך עמו ב-2004, בתשובה לשאלה אילו חיים היה מאחל לעצמו אם לא אלה של סופר, רות ענה: "כומר של קהילה, מתנדנד במקום עם גלימת כמורה ומאזין לווידויים". באותו ריאיון גם אמר שהכוח המניע אותו לכתיבה הוא השאלה הגדולה בדבר היכולת להפוך את החיים לאומנות. "אני חייב לעשות משהו שתופס את כולי בצורה טוטאלית. בלי זה, החיים הם גיהנום. אני לא יכול להתבטל ואני לא יודע לעשות דבר מלבד לכתוב. אם הייתי שורד מחלה במצב בסדר אבל בלי יכולת לכתוב הייתי יוצא מדעתי. אין לי עניין בדברים אחרים. העניין שלי הוא בפתרון הבעיות שעולות בתוך תהליך כתיבה של ספר. זה מה שעוצר את המוח שלי מלהסתובב כמו גלגל של מכונית בשלג, באובססיה על כלום".
