כשהכסף זר – אירופה כופה עלינו את תפיסתה

מישהו יכול להעלות על דעתו שמדינת ישראל תתמוך כלכלית בגוף בריטי המארגן הצגה בלונדון שמזדהה עם רוצחיו של חייל בריטי? תגובה למאמר ששיבח את המימון הזר שלו זוכים ארגוני זכויות האדם בישראל

פרופ' ג'ראלד שטיינברג פורסם: 23.05.18 , 15:35

הפגנת ארגוני זכויות אדם בצוק איתן(צילום: מוטי קמחי)

ארגונים לא-ממשלתיים, במיוחד אלה המזוהים עם זכויות אדם ושלום, מאופיינים ב"עוצמה רכה" ומשתמשים בה כדי לכפות את האג'נדה שלהם. במאמרם "מימון זר לעמותות – זה דווקא טוב לישראל" שפורסם השבוע, התעלמו החוקרים רון ג'יימס ורון קראבס לחלוטין מהשפעתה של אותה עוצמה ומנחיצות הדיון לגבי תפקידם של הארגונים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ראשי ארגונים בינלאומיים כמו אמנסטי, Human Rights Watch ומקביליהם המקומיים משתמשים בתקציבי הענק שמקורם במדינות זרות או בבעלי הון כדי לקבוע מדיניות ולעצב את דעת הקהל. בעבר, "אפקט ההילה" היה משתק כל ביקורת או דיון על ארגונים אלו, אך היום אפקט זה נחלש והביקורת גוברת והולכת. לכן, הדיון הדמוקרטי על עמותות פוליטיות הוא לגיטימי והכרחי.

באמצעות תקציבי ענק הפכו ארגונים אלה לשחקן פוליטי משפיע, שכבר מזמן אינו מייצג את החלש, אלא נתפס כשחקן חזק במיוחד. לפי מחקר של NGO Monitor, מתוך 20 אלף עמותות פעילות בישראל, 351 מגדירות עצמן כעוסקות בזכויות אדם, אבל הציבור שומע רק על קבוצה קטנה מאותו צד של הקשת הפוליטית.

מדובר ב-40 עמותות המופיעות השכם וערב בתקשורת, בכנסת, במשרדי הממשלה, במסדרונות האיחוד האירופי ובאו"ם. נציגיהן מעבירים תדרוכים לדיפלומטים, לחברי פרלמנט ולמעצבי דעת קהל, לעיתים אף יותר מנבחרי הציבור. בשנים 2016-2012 הן קיבלו מאות מיליוני שקלים במימון זר, 60% ממנו מממשלות זרות.

הניתוק לכאורה בין תלות הארגון במממן הוא פיקטיבי. התורמים משפיעים על הארגונים ועל אופי הפעולות שלהם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדרישת האירופאים משוברים שתיקה "לספק לפחות 90 עדויות" או "כמה שיותר עדויות לא מוסריות" של חיילי צה"ל. ראינו זאת גם בבקשת האיחוד האירופי להשתמש במענקיו כדי למנוע "חקיקה אנטי-דמוקרטית" או מענקים שניתנו כדי "לחנך את הציבור הישראלי".

דו"חות רבים שיוצאים מהאיחוד האירופי ומהאו"ם מצטטים את אותם ארגונים שהם מממנים במעגל סגור (לעיתים אף עם טעויות). במקרים רבים משמשים ארגונים כאופוזיציה פוליטית של ממש, כאשר הדגש על זכויות אדם הוא משני בלבד, אם בכלל.

כשארבעה ארגונים מגישים עתירה נגד הוראות הפתיחה באש בזמן לחימה, ראוי שהציבור ידע שרוב התמיכה שלהם מגיעה מממשלות זרות (כמו במאות מקרים קודמים). בדבר כה קריטי, שקשור לריבונות, להגנת הגבולות והאזרחים, יש למימון הזר ולדיון עליו משמעות רצינית.

באירופה, פקידים בכירים משתמשים בעמותות ישראליות על מנת לכפות את תפיסתם. במקביל, הארגונים הפכו לאמצעי לעקיפת ריבונותה של ישראל, במיוחד בהשפעה על חקיקה, מדיניות ביטחונית, ואף שינוי דפוסי הצבעה. אין זה פלא שהתנהגות זאת גורמת לזעם בקרב אזרחים רבים. בניגוד לתואר שלהם כארגונים "לא-ממשלתיים", הם בעצם מתנהלים כ"קבלני משנה" של הממשלות. וכך, בעוד אנו מתווכחים על הלגיטימיות של הדיון, בדמוקרטיות אחרות הבעיות במימון הזר ברורות לכל.

כשכסף אירופי הגיע לשלוש עמותות פוליטיות בארה"ב, האמריקנים דרשו מיידית להפסיק את המימון. לפיכך, האם ניתן לחשוב שמדינת ישראל תתמוך בגוף בריטי המארגן הצגה בלונדון ומזדהה עם רוצחיו של חייל בריטי? האם ישראל הרשמית יכולה לממן ארגון ספרדי המקיים טקס זיכרון אלטרנטיבי לזכר מחבלי אל-קאעידה? האם ניתן לדמיין שישראל תממן אלפי עתירות נגד מדיניות ממשלת גרמניה בבית המשפט הגרמני, כפי שבריטניה, נורבגיה והאיחוד האירופי מממנות פה בישראל באופן כה בוטה ולא שקוף?

אך למרות חוסר הפרופורציות כלפי ישראל, הבעיה היא כלל עולמית והדיון קורה גם בדמוקרטיות כמו ארה"ב, אירלנד, הונגריה והודו. כך, במשך 20 שנה הועברו מאות מיליוני אירו מממשלות אירופה לארגונים פוליטיים שפועלים מחוצה לה. התקציב של האיחוד האירופי למימון ארגונים העוסקים בקידום זכויות אדם ודמוקרטיה (EIDHR), עומד על 1.3 מיליארד אירו לשנים 2020-2014 - עליה של 21% מהשנים 2013-2007. קיימים עוד לפחות שמונה מנגנונים עתירי משאבים המוקדשים לכך.

מימון ממשלתי זר בהיקפים כאלה משפיע משמעותית על סדר היום, על השיח הציבורי הפנימי ועל היחסים הבינלאומיים. השאלה המרכזית היא כיצד מתמודדים עם תופעה זו תוך שמירה על איזון בין זכותה של מדינה ריבונית להגן על עצמה לבין חופש הביטוי וחוזקה של החברה האזרחית. האם חקיקה היא הדרך היעילה להיאבק בתופעה? הצעות חוק גורפות שעלו בעבר נגד ארגונים אלה וניסו להגביל את המימון, התבררו כבלתי ניתנות לאכיפה ופעלו לרעתה של ישראל בזירה הבינלאומית.

אולי הפתרון היעיל ביותר הוא דווקא המשך הביקורת הציבורית בדבר מימון זר לארגונים פוליטיים בכסות של זכויות אדם, כזאת שתאתגר את הבכירים בממשלות אירופה על הטבע האנטי-דמוקרטי של מדיניות זו. אין ספק שיש משהו בדברי הביקורת של כותבי המאמר על התגובה הישראלית לתופעה זו, אך לצד זה, הם טעו כאשר התעלמו מהסכנות התמונות במימון זר, במיוחד כאשר מדובר במדינה דמוקרטית.