מהיפנוזה ועד אנשי זאב: סיפורו של השיגעון האנושי
איך נראה אדם שמאמין שהוא הפך לזאב? כיצד פסנתרנית עיוורת זכתה מחדש בראייתה ומה בעצם מבדיל בין טיפול פסיכיאטרי לגירוש שדים? ספר חדש פורש את תולדות הפסיכיאטריה ומתאר באופן ססגוני וחי שלל הפרעות נפש שונות ומשונות שהאנושות התמודדה איתן לאורך השנים
אנשים שפניהם וגופם מתעוותים לתנוחות בלתי אפשריות והם מפיקים קולות חייתיים, אישה שדיבוק אוחז בגופה ומטלטל אותו מבפנים, גבר צועק חלקי משפטים סתומים אל נמען לא ידוע, זקנה פרועת שיער וממלמלת, עיניה פעורות וחסרות הבעה – כולנו מכירים את הדימויים הללו משורה ארוכה של סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, הצגות וספרים שפותחים לנו פתח אל האולמות העלובים של המוסדות לחולי נפש.
השימוש בדימויי השיגעון האלו, חלקם כבר שחוקים מרוב שימוש, והפופולריות של העיסוק בהם בתרבות, עוזרים לבני האדם להתמודד עם אחת התופעות המרתקות, המופלאות והמפחידות שהאנושות התמודדה איתן מאז ומעולם – הפרעות הנפש. שיגעון, טירוף, מחלות רוח – אפשר לקרוא לה בשמות רבים – אבל התופעה הזו תמיד תהיה מעניינת, תמיד תפחיד אותנו ובעיקר תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנורמליים לעומת זה שדומה לנו-שונה מאיתנו, ההוא שמעבר לגדר. רוצים לגעת בו אבל פוחדים, מסתקרנים ומציצים.
הפרעות נפשיות לסוגיהן סיקרנו והפחידו את בני האדם מאז ומתמיד, יודעים לספר אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין, שני פסיכיאטרים ותיקים שחקרו את מקורות מדע הפסיכיאטריה בספר "פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה" שראה אור בהוצאת איתי בחור. הספר מציע לקוראת מסע לרוחב ולאורך הדרך שעשה הענף מתחילת דרכו ועד שהוא הגיע לתצורה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
לכל אורך הדרך, המסע ההיסטורי שהספר צועד בו, ושנשען על פרטי פרטים של עובדות, תאריכים ומקומות, מתובל בשלל אנקדוטות מעניינות על "מאחורי הקלעים" של הפסיכיאטריה, ובעיקר על הגבול הדק שנפרש לאורך ההיסטוריה בינה ובין תחומי המסתורי, הפרא-פסיכולוגי, הפסבדו-מדעי, התרבותי והפולקלורי.
כך למשל, נפתח הפרק הראשון בסיפור המאבק עמוס היצרים בין הכומר יוהאן יוזף גסנר – מרפא מסורתי ומגרש שדים מפורסם באוסטריה של המאה ה-18, לבין הרופא פרנץ אנטון מסמר – איש תקופת ההשכלה שנלחם בתופעת גירוש השדים ושאר טיפולים דתיים ושעל שמו נטבע גם המושג "מסמריזם" שנמצא עד היום בשימוש (במובן "מהפנט", על שם שיטת הטיפול שהייתה מזוהה עם מסמר – "מגנטיזם חייתי", וכללה שימוש מסתורי במגע שהצליח להחזיר לפסנתרנית עיוורת את מאור עיניה, למשל).
לאחר מכן מפורטת בהרחבה ההיסטוריה של הפרנולוגיה – תורה שהייתה נפוצה בתקופה הוויקטוריאנית שגרסה כי "הערכת מראהו החיצוני של אדם – בעיקר של פניו – יכולה לספק תובנות על אופיו ואישיותו" (הקשר שנשמע מסוכן, מפלה וגזעני בימים אלו). התורה, כך על פי סיפורו של הילד מייג'ור מיטשל, שתיאור התקיפה האלימה שתקף את חברו לכיתה מובא בספר בפירוט רב, סללה את דרכה של הפסיכיאטריה אל בין כתלי בית המשפט כשלראשונה הוטלה בספק יכולתו של אדם להבדיל בין טוב לרע בזמן ביצוע פשע.
בהמשך מקדישים הכותבים פרקים נוספים הן לשורה של תסמונות והפרעות נפשיות שתועדו במהלך השנים (מדגנרציה ועד היסטריה), הן לדרכים השונות והמשונות שבהן ניסו המדענים (והשרלטנים) לטפל בהן ולעיתים גרמו דווקא נזק (עיינו ערך לובוטמיה, כריתת אונה, שגם תיאור השימוש הראשון שלה בישראל מובא בספר), והן לסיפורים ומקרי בוחן אנקדוטיים ססגוניים שמקימים לתחייה עולם שלם של דמויות, זמנים ומקומות.
זאבים וחיות אחרות
חלקו השלישי של הספר, ואולי האקזוטי והמפתיע ביותר, מוקדש להבנת "תסמונות מיוחדות ותלויות-תרבות", ובו מתוארות הפרעות ש"קשורות לאיזור תרבותי מסוים" ש"קשה לסווג בהתאם לסיווג פסיכיאטרי קיים ומוכר" והן מופיעות בקרב "אוכלוסיות עם רקע תרבותי ייחודי".
כאן למשל תמצאו עובדות על שורשי תסמונת הליקנטרופיה (האדם הזאב), "תסמונת פסיכיאטרית נדירה, שבה החולה מאמין שהוא עובר טרנספורמציה לזאב", במיתולוגיה ובסיפורי פולקלור עממיים בתרבויות השונות.
סיפורו של המלך הבבלי נבוכדנאצר השני, שמובא בספר דניאל המקראי ועיקריו מובאים גם כאן, מתאר כיצד הפך המלך ל"חיית השדה" בגלל צו אלוהי שביקש להעניש אותו על פשעיו נגד דניאל ורעיו. "הוא הורחק מהחברה האנושית ודר מחוץ ליישוב שבעה עידנים, אכל עשב כמו שור, שערותיו גדלו כמו פרווה או נוצות של נשר, ציפורניו התארכו והפכו לטפרים כמו של חיית טרף". בדומה לכך, אך על פי המיתולוגיה היוונית, הפך אבי האלים זאוס את ליקאון מלך ארקדיה ליצור שחציו אדם וחציו זאב כעונש על מעשה פשע.
ואילו המשוררת מארי דה פרנס שחייתה באנגליה במאה ה-12, חיברה פואמה שהעניקה תכונות חיוביות לאדם הזאב. גיבור הפואמה הוא אציל שהיה נעלם כל שלושה ימים ולבסוף גילה לאשתו שהוא הופך לזאב בעל כורחו, עד שהיא בגדה בו והשאירה אותו בדמות החיה לנצח.
במקומות וזמנים שונים התייחס גם המדע אל תופעת הליקנטרופיה, מספרים הכותבים, והכריז עליה כעל הפרעה נפשית שנקשרת לרוב במצבי דיכאון מלנכולי ומאניה. כך למשל, מסופר על הרופא פאולוס מאגינטה שחי באלכסנדריה במאה השביעית וייחס לליקנטרופיה תכונות של מחלה נפשית שנובעת מהפרעה באיזון ההומורלי – "סוג של מלנכוליה כתוצאה מעודף מרה שחורה... שהחולים בה מתוארים עם כיבים ברגליים, צימאון מתמיד, עיניים טרוטות, לשון יבשה, נטייה לשוטטות מוגברת, בייחוד באזורים של בתי קברות, ולהשמעת יללות".
דמותו של האדם הזאב מגיעה עד לתרבות של ימינו ממש, ואפשר למצוא אזכורים שלה בספרים וסרטים רבים. מחברי הספר ראו לנכון להביא כדוגמא יחסית חדשה את הסרט "זאב" בכיכובו של ג'ק ניקולסון מ-1994 (בבימויו של מייק ניקולס), שמתאר כיצד הופך אדם עדין ו"מתורבת" לדמות חייתית, ייצרית ומינית מאוד בעקבות נשיכה של זאב.
זו דוגמא מצוינת לאופן שבו באמצעות התרבות בכלל, ובעזרת מיתוסים ואגדות על הנסתר ועל-טבעי, מצליחים בני האדם להגדיר ולשפוך אור על הדברים שמעסיקים אותם בתקופות שונות ובמקומות שונים – ואולי הפעם היה זה הגבול הדק כל-כך בין שפיות לשגעון, בין מה שמוגדר על ידי החברה כנכון ובין מה שמוקצה, והשאלה הקטנה הזו שבטוח כולם שואלים את עצמם מפעם לפעם - "אולי גם אני קצת משוגע?".
לפנייה לכתב/ת 
