"אני לא הייתי שם": סיפור מתוך "יאללה מכות"

אני לא הייתי שם 

אכלתי לבדי סלט תפל בקפטריה של יוניברסיטי קולג' אוף לונדון (UCL) ועברתי על הנוסח האחרון של הרצאתי, שהיתה אמורה להתקיים למחרת, ושבה התכוננתי להציג בפעם הראשונה בכנס בינלאומי של חוקרי ספרות עברית פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור "פרנהיים" מאת שמואל יוסף עגנון.

רק אחר כך סיפרו לי שד"ר מוטי גורן מהאוניברסיטה העברית, שסירב לפני שנתיים לפרסם פרק אחר מעבודת הדוקטורט שלי כמאמר בכתב העת שהוא עורך, "קריאות" (לכאורה מפני שלא היה במאמרי "שום חידוש"), ושהציג במושב הפתיחה של הכנס הרצאה על תשוקה ופרוורסיה ביצירתו של אורי ניסן גנסין, ישב עם אשתו השנייה בזמן הפסקת הצהריים בפאב, לא רחוק מהבניין שבו נערך הכנס, כאשר לפאב נכנסו שלושה חוקרים מהכנס של הספרות הצרפתית שנערך בבניין במקביל.

בעוברם ליד השולחן של ד"ר גורן, שענד על דש חליפתו תג-שם שהעיד על השתייכותו לספרות העברית, העיר המבוגר מבין חוקרי הספרות הצרפתית, בקול רם ובאנגלית, הערה בעניין מעמדה של הספרות העברית, שאין ספק כי כוּונה לאוזניו של ד"ר גורן ונועדה להשפילו.

רוצים לקרוא את "יאללה מכות" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

אחר כך, בזמן שד"ר גורן ואשתו אכלו צהריים, נעצו בהם חוקרי הספרות הצרפתית עיניים מתגרות. החוקר המבוגר לא הפסיק להסתכל במופגן ברגליה החשופות של אשתו השנייה של ד"ר גורן, שלפני נישואיהם היתה תלמידתו והחלה לכתוב בהנחייתו עבודת מאסטר שלא הושלמה אף פעם, על יצירתה של לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה".

אחרי שליווה את אשתו השנייה ל-Royal National Hotel המפואר, שבו התאכסנו חוקרי הספרות העברית שיכלו לממן את שהייתם בַּמקוֹם מקרן ההשתלמות — ולמרבה האירוניה גם כמה מהמשתתפים הבכירים בכנס הספרות הצרפתית — ד"ר גורן ביקש ממנה לא לעזוב את חדרם עד שישוב, וחזר לבניין שבו נערך הכנס.

הוא דיווח לידידו ושותפו לעריכת "קריאות", פרופ' עמי אברבוך מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, על ההתקפה על הספרות העברית, והאחרון גייס מיד שני דוקטורנטים שלו, שבניגוד אלי כבר פירסמו חלקים מעבודתם כמאמרים ב"מחקרי ירושלים לספרות עברית", והגיעו לכנס בזכות מלגה שאירגן להם פרופ' אברבוך. הארבעה ארבו לחוקרי הספרות הצרפתית בכיכר הקטנה והמוצלת שלפני הבניין, מול חנות הספרים ווטרסטונ'ס.

כששבו חוקרי הספרות הצרפתית לבניין שבו נערך הכנס, ישנוניים לאחר ארוחה בת שלוש מנות וככל הנראה גם שתויים מיין אדום ושקועים בשיחה על הסיבות שבגללן החליט ארתור רמבו לעזוב את השירה ולהיעשות לסוחר נשק, הם לא היו מוכנים למארב.

ד"ר גורן הלם בפניו של החוקר המבוגר, פרופ' אלברט מסטרסון מאוניברסיטת לידס (למזלה של משטרת לונדון, למשתתפים בשני הכנסים חולקו תגים עם שמותיהם, מה שהקל על מלאכת הזיהוי), עם צינור ברזל שמצא באתר בנייה סמוך. גורן ריסק את אפו ואת שיניו הקדמיות, ובמכה השנייה פירק את לסתו לחתיכות.

מסטרסון, שאחר כך נודע לי כי הוא אחד החוקרים החשובים באירופה של יצירת בלזאק, ופירסם בהוצאת "אוקספורד יוניברסיטי פרס" ניתוח מזהיר של המתח המעמדי ברומן הקצר "סזאר בירוטו", התפתל על המדרכה, אך ד"ר גורן המשיך להכות בעזרת צינור הברזל, שכבר נטף דם, בברכיו ובקרסוליו, עד שממש עקר את כף רגלו הימנית מן השוק וחשף את עיסת בשרו המדמם מתחת לעור.

באותו הזמן, פרופ' אברבוך ושני תלמידי המחקר שלו, שאחת מהם עוסקת בעבודת הדוקטורט בנושאים דומים לשלי ושהרצאתה ביום הראשון של הכנס — על מוטיב האילמות ביצירתה של דבורה בארון — זכתה לשבחים, מנעו משני החוקרים האחרים להגיש עזרה למסטרסון. אברבוך ותלמידת המחקר שלו הפילו את שני הפרנקופילים על המדרכה והניחו ברך על גרונם כך שלא יוכלו לקום ממקומם, ותלמיד המחקר השני, שכמה שבועות לאחר מכן שמעתי כי זכה במלגת "אלון" היוקרתית והיה לפיכך מסודר מבחינה כלכלית לארבע או חמש השנים הקרובות, דרך לסירוגין בסנדליו על איברי המין הנפוחים של הצרפתים באופן שידע שיכאיב להם במיוחד.

לרוע המזל, כך התברר לי מאוחר יותר, המושבים בכנס של הספרות הצרפתית החלו בשעה עגולה, כלומר רבע שעה לפני המושבים בכנס שלנו. לפיכך הגיעה לכיכר סמוך לשעה שתיים חבורה של חוקרי ספרות צרפתית פוסט-מודרניסטים מפריז, העוסקים בשירה דאדאיסטית וסוריאליסטית ונחשבים למהפכניים ולפרועים במיוחד.

אף שביניהם לבין מסטרסון היו מחלוקות אינטלקטואליות קשות, התנפלו חוקרי השירה הרדיקליים מפריז על חוקרי הספרות העברית, שיחררו את חבריהם מאחיזתם של פרופ' אברבוך והדוקטורנטים שלו, וכולם יחד החלו להכות אותם באכזריות רבה.

ד"ר גורן היה הקורבן העיקרי של ההתקפה הברוטלית: שניים מחוקרי השירה הפוסט-מודרניסטים אחזו בזרועותיו, ושלישי עמד מאחוריו ומשך בשערו עד שתלש מקרקפתו קווצות שיער, בזמן שחוקר אחר, רביעי, עמד מול ד"ר גורן והלם באגרופיו בגרונו, ככל הנראה בהשראת סיפורי האימה והמסתורין של אדגר אלן פו.

אינני יודע באיזה מצב הייתי מוצא את ד"ר גורן, אלמלא החלטתי להקדים ולהגיע למושב של שתיים ורבע, שעסק בפרוזה ובשירה של יוצרים מזרחים צעירים, כדי לתפוס לעצמי מקום באחת השורות האחרונות של האולם ולהימנע ממבטיהם הנבוכים של שאר המשתתפים בכנס, שרבים מהם עדיין לא הכירו את עבודתי או את מראה פני והעדיפו לשבת ליד חוקרים שרשימת הפרסומים שלהם מרשימה יותר. אבל כשהבחנתי ממרחק בטבח שמבצעים חוקרי הספרות הזרים בחוקרי הספרות העברית, לא חשבתי פעמיים.

גם עכשיו, שבועות אחדים אחרי מה שקרה, כשאני יושב שוב ליד שולחני הקבוע בקומה השלישית של ספריית האוניברסיטה, נסתר מעין כול מאחורי המדפים המחזיקים את יצירות המופת של ספרות ההשכלה ו"דור התחייה", משירי רמח"ל ועד סיפוריו הארצישראליים של יוסף לואידור, אין לי עניין להאדיר את חלקי במערכה הזאת.

אפילו למחרת הקרב, כשסיימתי את הרצאתי בכנס והקהל העצום שמילא את אולם 422 קם על רגליו והריע לי, לא התמלאתי בגאווה, ובעיקר הייתי נבוך. (לצערי, דווקא ד"ר גורן ופרופ' אברבוך, שבמובנים רבים בשבילם כתבתי את הרצאתי, לא יכלו להגיע גם הפעם לשמוע אותה, כי היו מאושפזים בבית החולים, אבל התקשרו כדי לבקש שאשלח אותה במייל והבטיחו לפרסם אותה בספר הכנס.)

מדוע אני כותב את הדברים האלה, אם כן? אני כותב אותם למעני — אבל בעיקר למען מי שבעוד כמה עשרות ואולי אפילו מאות שנים יבקשו לדעת את כל האמת על תולדות מחקר הספרות העברית וימצאו את רשימותי שמורות במכון "גנזים", אם לשָם אחליט להעביר את הארכיון שלי כשלא אוכל עוד להמשיך ולכתוב.

אני לא גיבור — ואף פעם לא רציתי להיות. העובדות על שירותי הצבאי ידועות, וגם את מבנה גופי הגמלוני, המסורבל, לא יכולתי אף

 פעם להסתיר. תשוקתי, מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום, היא הכתיבה והכתיבה בלבד. ובכל זאת, ועל אף הטינה שהחנקתי בלבי על כך שמארגני הכנס שלנו — וגורן ואברבוך ביניהם — דחקו את הרצאתי ליום האחרון, כשברור שרבים מהמשתתפים כבר יעדיפו להסתובב בלונדון ולעשות קניות ולא יבואו לשמוע אותה, אני מודה שניפצתי מיד על שפת מדרכה בקבוק זכוכית שמצאתי על ספסל ומיהרתי לחוש לעזרתם.

ומאשר, בלי חמדה רבה, שהייתי הדוקטורנט שנעץ את הזכוכית המחודדת בגבו של חוקר הספרות הצרפתית שהתעלל בד"ר גורן. לא על עצמי או על מעללי הגבורה שייקשרו בשמי חשבתי, גם לא כשקרעתי בעזרת הזכוכית העבה את עורם של הצרפתים שהחזיקו בזרועותיו, מבעד לחליפותיהם, וחרשתי בבשרם הרוטט.

לא, אינני גיבור — ולא למען מלגות ופרסומים עשיתי את מה שעשיתי באותו יום.

גם עכשיו אני חושב שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי.

"יאללה מכות", בעריכת יובל אביבי ועמיחי שלו, אחוזת בית, 156 עמודים 

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.