מוות לגיבור בסצינה הראשונה: המשחק שהוא בעצם סרט אינטראקטיבי
Detroit: Become Human הוא משחק "בחר בעצמך את ההרפתקה שלך" הכי יפה ומושקע שראינו אי-פעם, רק פשטני ושטוח
דייוויד קייג' הוא שם מוכר בתעשיית המשחקים. לא מוכר כמו הידאו קוג'ימה ("מטאל גיר"), או סיד מאייר (Civilization), אבל אם אתם עוקבים אחרי התעשייה, רבים הסיכויים ששמעתם את שמו או לפחות את שם האולפן שלו - Quantic Dream. במשך יותר משני עשורים, מנסה קייג' לייצר משחקים שמטשטשים את הגבול בין משחק לסרט. החל מ-Fahrenheit, דרך Heavy Rain ו-Beyond: Two Souls - המשחקים של קייג' הם תמיד שאפתניים. טובים? זו כבר שאלה אחרת.
דמיינו סרט שבו אתם שולטים על הדמויות הראשיות, וחופש הפעולה שניתן לכם נרחב למדי. ב-Detroit: Become Human, המשחק החדש של Quantic Dream, אתם יכולים, למשל, להרוג דמות אחת כזו כבר בסצנת הפתיחה, כך ששליש מהסרט פשוט לא יתרחש. פיתוח סרט אינטראקטיבי עם חופש פעולה כזה הוא החלטה אמיצה ומשימה קשה לביצוע.
אבל אחרי שמתרשמים מכך שהאפשרות קיימת, קשה שלא לקבוע כי זה מוגזם. עבור השחקן הממוצע, ההרגשה שהכול יכול לקרות אינה תמורה לוויתור על שליש מהעלילה של משחק.
מצד שני, "דטרויט" נבנה מלכתחילה כמשחק שלא ניתן לחוות את כולו בפעם אחת, והשאלה האם תרצו לשחק בו כמה פעמים תלויה בעיקר בחיבור שלכם לעולם שהוא יוצר ולסיפורים שמפתחיו מנסים לספר בו.
המשחק מתרחש בדטרויט של שנת 2038. אנדרואידים דמויי-אדם, שהם רכושם של בני-אדם, נמצאים בכל מקום (כן, הרמז לעבדות ברור). הם נראים אנושיים, וכבר מהרגע הראשון נראה כי יש להם תבונה ורגשות, רק שאיש לא רואה את זה. באוטובוס הם אפילו נדרשים לעמוד מאחור, בתא צפוף בלי מקומות ישיבה. לא שזה אמור להפריע להם אם הם מכונות, אבל המשחק יוצא מגדרו כדי להראות כמה זה נורא.
מרקוס וקארה הם אנדרואידים משרתים - מרקוס אצל צייר נכה נודע, ואילו קארה הושכרה על-ידי אב מתעלל כדי לטפל בביתו ובבתו. בשלב מסויים שניהם ייאלצו לפתח עצמאות ולגלות איך להסתדר בעולם. קונור הוא אב-טיפוס מתקדם, המוצמד לשוטר כדי לצוד אנדרואידים המפתחים רגשות אנושיים (כן, הרמז ל"בלייד ראנר" ברור).
המשחק מחולק לסצינות, ומספק שליטה ישירה (מגוף שלישי) על אחת הדמויות. כמו במשחקים הקודמים של Quantic Dream, רוב המשחקיות היא הליכה ממקום למקום, בחירת אפשרויות בדיאלוגים עם דמות אחרת, וסריקת פריטים בסביבה כדי ללמוד עליהם. וכמו תמיד, גם הפעם המשחק לא מסתפק בלחיצות על מקש ה-X כדי לבצע אינטראקציות: על-פי הוראות שמופיעות על המסך, תצטרכו ללחוץ על מקשים שונים, להזיז את הסטיק הימני, לשפשף את משטח המגע ולשקשק את הבקר כדי לדמות את הפעולה שהדמות עושה.
זה פחות מונוטוני מלחיצה על מקש אחד, אבל גם מצליח לעייף. ברגעי מפתח יהיו לכם שניות בודדות לבצע את הפעולה שתראו על המסך. בשאר הזמן, אתם פשוט הולכים ממקום למקום ולוחצים מדי פעם על מקש R2 כדי לסרוק את הסביבה ולמצוא רכיבים אינטראקטיביים. חלקם פותחים אפשרויות חדשות בדיאלוגים עתידיים וחלקם מספקים אופציות בצומת הבאה של ההחלטות. והאקדח שמופיע במערכה הראשונה, יכול להיות חשוב גם במערכה השלישית.
בכל הקשור לבניית עולם, התחושה העולה מדטרויט היא של משחק שמנסה לחדש, אבל מתעלם מכך שאת רוב מסריו הערכיים כבר שמענו עשרות פעמים. רמת העידון שבה הוא מעביר אותם הי של נייר זכוכית גס. מגזינים דיגיטליים מדברים על התחממות גלובלית ועל הדרך בה מכוניות אוטונומיות בוחרות את מי להרוג בתאונה, הדמויות מדברות על מוטציות בתכנות של אנדרואידים, שגורמות להם לפתח משהו דמוי רגשות, וישהו אומר לאחד האנדרואידים שהוא צריך להבין למה הוא יכול להפוך - כאילו לא צפינו זה עתה בפרק סיום עונה 1 של "ווסטוורלד".
עם זאת, מדובר בתסריט מתח סביר. לאורך השנים למדו ב-Quantic Dream לייצר מצבים עם אתגר ערכי. כשאתם נדרשים להחליט האם קארה תשדוד מכולת כדי לשרוד, וכמה רחוק מרקוס יהיה מוכן ללכת למען אמונתו - זה גורם לכם לחשוב.
"דטרויט" שאפתני מאוד בכל הקשור לשני תחומים: הרמה הגרפית (הבעות הפנים מדהימות בריאליות שלהן, וכך גם העולם עצמו) – ו"עץ הבחירות". לאחר כל סצנה במשחק, תוכלו לראות את העץ הזה, שיציג את הבחירות שביצעתם ואת אלה שלא. יש סצינות שיכולות להיגמר בדרך אחת בלבד, והשאלה היא איך מגיעים אליה - ויש כאלה שבהן הדרך שבה אתם משחקים תשנה מאוד את מהלך המשחק וסיומו.
בכל מקרה, תמיד תוכלו לחזור לאחד הפרקים הקודמים ולנסות לסיים אותו בצורה אחרת - בין אם על ידי בחירות אחרות, חקירת פריטים שפספסתם, או הצלחה/ כישלון באירועים מתוזמנים. סצנות רבות כוללות שלוש-ארבע סיומות שונות, שלפעמים משפיעות על הפרקים הבאים. תמיד תוכלו לראות, אגב, איזה אחוז מהשחקנים ברחבי העולם – ואיזה אחוז מהחברים שלכם בפלייסטיישן - ביצע את הבחירות שאתם ביצעתם.
האם השקעת הזמן ב-Detroit שווה? אתם לא תיהנו יותר מדי מהמשחקיות עצמה (כי אין הרבה ממנה, ומה שיש חוזר על עצמו כמעט כמו בקווסטים ישנים), ותתקשו להימנע מגלגולי עיניים לנוכח המסרים הפשטניים-מדי. אבל בו בזמן, Detroit: Become Human הוא סיפור "בחר את ההרפתקה שלך" הכי יפה, מושקע ומרשים שראינו אי פעם על מסך הקונסולה.
